המשרד

אחרי חצי שנה של עבודה ב-Open Space, אין לי מנוס מלהסיק: "מרחב המחיה" הזה הוא המצאה מרושעת של מעסיקים, שכל תכליתה להקל על חייהם ועל כיסם ולדכא את עובדיהם. הרי למה לבזבז כסף על קירות, להשקיע מחשבה בעיצוב ולטרוח להקצות חדר לכל קבוצת עובדים, אם אפשר להושיבם ריבועים-ריבועים צפופים לאורך חלל רחב ידיים תחת עינו הפקוחה של האח, סליחה, הבוס?

חלק מהאתגרים שמזמן המרחב הפתוח לעובדים בו ודאי מוכרים לרבים: דיקטטורת המזגן בקיץ, למשל (מעיל צמר במשרד – זה נעים וגם נחמד!); או מסך המחשב הגלוי לכולם באופן שאינו מאפשר בזבוזי זמן נעימים ברשת או במשחקים (מזעור חלון הסוליטר כשמישהו עובר – זה פשוט וגם עוזר!). זה האחרון הוא רק קצה הקרחון של בעיה גדולה הרבה יותר: היעדר פרטיות.

האומללים שיושבים בקרבתי ודאי יסכימו שזהו העניין האקוטי ביותר. מילא שכל איש חשוף להרגלי העבודה/ אכילה/ חיטוט באף/ גלישה באינטרנט של רעהו; כמו בסצינות חדר חקירות בסרטים, אתה יושב לך שם תחת פרוז'קטורים אימתניים, קהל תמידי מכל הכיוונים, ועליך לשקול כל מעשה ומעשה. אבל השיחות האישיות, הו, השיחות! שלא באשמתם, היושבים סביבי מעודכנים עד הפרט האחרון במתרחש בחיי, מההתפתחויות הרומנטיות ועד המלאי במקרר שלי (שלא לומר בחשבון הבנק שלי). ואם מי מהם חלילה נעדר מהעבודה ביום שבו גוללתי בטלפון עוד כמה פכים קטנים מחיי, אל חשש: אני נוטה לחזור על המידע בשיחות הבנות שלי עם חברותיי בהפסקת הצהריים, כאשר אנחנו סועדות בלב-לבו של המרחב הפתוח. אפשר שזה באשמת האוכל, המערפל מעט את החושים, אבל שיחות על ארוחת צהריים נוטות להיות אווריריות על גבול המפגרות, ועל כן אנצל במה זו כדי לפנות בהתנצלות כנה אל העובד-מקיוביל-אחד-מימיני: אני מתארת לעצמי שהשיחה בת שלושת-רבעי השעה על שיטות להסרת שיער מבית השחי גרמה לך לרצות לבלוע כדורים, ואני מצרה על כך. (ואם כבר אתה כאן, הקשבתי לשיחת הטלפון שלך למרפאה הבוקר, ואני אומרת: היום רק אורז ולשתות הרבה).

ועוד בקטגוריית הדברים שכל עובדי המשרד אנוסים להקשיב להם: רינגטונים. יום יום, שעה שעה, מחרידות את שלוות עבודתנו דגימות קצרות ורפטטיביות ממיטב (או ממירע) המוזיקה האנושית שהולחנה לאורך הדורות, מבאך ועד בץ. קונצרטים בני שניות אחדות עד חצי דקה בעוצמת-על שלעתים אף מתערבלים זה בצליליו הצורמניים של זה, הופכים את מחשבותינו החדות ואת תפוקת העבודה המדהימה שלנו לעיסה דביקה.

עובדים יקרים, עזרו לכולנו להנעים את סביבת העבודה, ושפרו את צווחות הסלולרי שלכם. העובדת-בשורת-הקיוביקלים-לפניי: תראי, Nokia Tune יצא מהאופנה עוד כשבעשור היה 9 – לשדרג בדחיפות בבקשה. העובדת-מאי-שם-משמאלי, הצלצול האמוציונלי שלך בכל פעם שהחבר שלך מתקשר עושה לי לבכות, אנא הורידי צליל עולץ יותר. העובד-מכמה-קיוביקלים-לימיני הנכבד, אם אריכות ימיך חשובה לך, אנא נקוט צעדים מיידיים – או שתאמר לאשתך לא להתקשר אליך בכל שעה עגולה, או שתחליף לאלתר את רינגטון קרקור התרנגול שהקצית במיוחד לשיחות ממנה; המשרד איננו גן חיות (כל בעלי רינגטון הצפרדע מקרקרת/ ציפור מצייצת/ סממית כורעת ללדת, ראו הערה זו כמיועדת גם לכם). העובד-החולף-פה-מדי-פעם, "הישרדות" נגמרה, אף אחד כבר לא סובל את הנעימה הזאת, הלאה. ולכל העובדים (ובעלי הסלולרים באשר הם) שהורידו את צלצולי הרטרו שנשמעים כמו טלפון ישן: בשם האל, יש סיבה לכך שטלפון חוגה עבר מן העולם. הניחו לו!

אך את המטריד מכל הרעשים שכופה עליי מרחב המחיה הפתוח שמרתי לסוף. כן כן, אתה יודע שאני מתכוונת אליך, אדון לא-נאה-לי-להרים-את-השפופרת, הבכיר ירום הודו שיושב בתחילת המסדרון שמשמאלי. מר ספיקר הנכבד, שנינו יודעים כמה פעמים כבר ביקשתי ממך לא לנהל את שיחותיך על רמקול בעוצמה הגבוהה ביותר, ושנינו יודעים שזה לא עוזר ושאינך משתין בכיוון שלי (בעצם רק זה עוד היה חסר לי). אז ככה:
א. סיפרתי לחבריי עליך והם ייעצו לי מה לעשות.
ב. השגתי את מספר הטלפון במשרדך.
ג. אם לא יחול שיפור ביחסינו לאלתר, אפצח במסע נקמה שבמסגרתו יתקבלו מדי יום לספיקר שלך שיחות אנונימיות מחבריי השונים, שיעשו כמיטב יכולתם להביך אותך קשות לפני שתספיק להרים את השפופרת. עכשיו תחשוב היטב אם אתה באמת רוצה שכל יושבי החלל הפתוח יקשיבו לספיקר שלך הזועק "שלום, כאן מדברים ממרפאת הפרוקטולוג", או לחלופין "יא חת'כת מנוול %^$*&&^ עם ז*ן קטן, תפסיק להתקשר אליי, אתה שומע!!!"


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים