טלנובלה בע"מ

הכל באשמת רונה קינן. אלמלא הוציאה עכשיו את האלבום היפהפה הזה, יכולתי להמשיך עכשיו כרגיל בקיום הקטן, השטחי והאסקפיסטי שלי ולהדחיק כאילו אין מחר. מה רע? הרי היא הייתה יכולה לשרבט אי אילו מילים משומשות, להתאים לזה לחן דבילי שימכור לה כמה רינגטונים ולהניח לי לחיות את חיי. אבל לא, היא התעקשה לגייס את כל הכישרון שלה ולכתוב את השירים המפעימים האלה, שרבים מהם ראויים לתואר השיר השני הכי עצוב בעולם*. אז יופי, אני מקווה שהיא מרוצה, כי עכשיו אני מסתובבת בעולם נבולה ונוגה כאחרונת ילדי האימו, טובעת במחשבות שחורות ופורצת בבכי מכל משב רוח. זה כמובן לא רק בגלל רונה – בדכדוך האקזיסטנציאליסטי (הא! ידעתי שאצליח לדחוף את המילה הזאת) שלי אשמים עוד דברים, כמו שבריריות החיים האנושיים, מצב החיים האזרחיים בישראל וצ'אק נוריס – אבל לפעמים נדרש רק טריגר כדי להיסחף לתוך בִיצה כזאת, ולצערי את הנתיב לשם אני מכירה לא רע.

אז אני מתעוררת לעוד בוקר עגמומי, רונה מזמזמת לי בראש "הגוף הזה קמֵל בסוף", ואני מחליטה שבאמת, אולי כדאי לטפל קצת בגוף הזה כל עוד אני בשלהי עלומיי – מי יודע, אולי להרוויח עוד שנה או שנתיים בהתקדמות הבלתי נמנעת של האדם אל עבר קצו. אני כבר בת 30, אבל אולי עוד לא הכל אבוד.

אז אני קובעת תורים לרופא השיניים, לרופאת הנשים ולמי לא, ומצעידה את עצמותיי המזדקנות כל הדרך אל מרפאת זמנהוף, לרופא עור אחד, "מומחה", ככל הנראה. התור בקופת חולים לא מוסיף לי שמחת חיים; מולי יושבת קשישה מזוגגת עיניים מלווה בפיליפינית אדישה, ללא ספק נזכרת בילדיה ונכדיה שיש להם עיסוקים חשובים יותר כרגע. אני, מצדי, נזכרת ברונה, שכתבה "פעם היית מישהו אהוב/ מישהו חיכה לך בבית". ההמתנה מתארכת, וכשכבר מגיע תורי אישה אחת נכנסת לפניי, כי אצלה זה מקרה מיוחד, היא רק צריכה מרשם וזה ייקח רק דקה. אני לא מתקוממת. מה הטעם? חצי מהאנשים בתור הזה הרי ימותו מסרטן העור, או מסרטן אחר, או מזיהום אוויר או ממלחמה או מתאונת דרכים – ואם ישרדו את כל זה, אז סתם משברון לב.

חצי שעה חולפת, ואני יוצאת מהמרפאה ורוחי שבורה עוד יותר; הדוקטור – ביבי כרמל שמו, הישמרו לנפשותיכם – כלל לא התרשם ממצב העור שלי ומההפניה ששלחה אותי אליו. את מיטב זמן פגישתנו השקיע בלעלוב בי, לדבר אליי כאל מטומטמת ולהחמיר את תחושת המצוקה שלי – וכולנו יודעים איך סטרס משפיע על עור הפנים.

אני משרכת משם את דרכי לעבודה, לעוד יום של שגרה חיוורת. את מלאכת יומי אני עושה מוכנית, בלא רצון, בלא התלהבות, שפופה. מה אני עושה במקום הזה, במקצוע הזה? למי יש כוח לדקדק על קוצו של יו"ד כשבעולם מסביב יש רק סבל, רעב, רצח עם וגירושים מכוערים?

הפסקת צהריים. אני פותחת עיתון ואומרת נו, עוד אסון. מנהיגי המדינה שאני חיה בה מתעקשים מאז ומעולם לנבוח דווקא על הכלבים הכי מפחידים בשכונה. מתי תיפסק האלימות? האם "האדמה תאהב את כל היצורים…/ היא לא תרצה יותר בדם הזה", כפי שמהגגת רונה? אני לא מטפחת ציפיות מהאדמה הזאת. הגיע הזמן לעבוד על דרכון זר.

אני חוזרת הביתה באוטובוס, דחוקה בין ההמונים המזיעים. חושבת מחשבות נוגות על למה אין לי כסף לקנות מכונית, ומיד מלקה את עצמי, מה יהיה עם המטריאליזם הזה שלך, באמת, זה מה שחשוב עכשיו? מכונית? אני מגלה שרבים מההמונים המזיעים נועצים בי מבטים. אולי זה קשור לכך שאני מפזמת בקול רם שורות כמו "כשיואל לא מצליח לישון/ הוא מדמיין שהוא חיית כיס". אלליי, אני נהפכת לאחת ממשוגעי האוטובוסים… רק כפסע ביני לבין מלמולים חסרי פשר בספסל האחורי של קו 5. אני חושבת שאני מתחילה להבין למה הם ממלמלים; הם ודאי שקועים עד צוואר במחשבות על הקיום השברירי. אני עצמי מרגישה כמו אחרי סיבוב במערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית (כן, כבר קראתי את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ולא יכולתי להחמיץ הזדמנות להשוויץ בזה. תתבעו אותי).

(לא, באמת, תתבעו אותי, כי זה מה שחסר לי עכשיו. ממילא אין לי כסף ואין לי סיבות לחייך, אתם יכולים להרגיש חופשי להוסיף קצת עומס על הכתפיים הצרות האלה).

אני מגיעה הביתה, נכנסת ומביטה בתיעוב בדירת החדר הזעירה. בראשי מתנגן "הבית האפור" מהדיסק של רונה. מתי כבר יהיה גם לי בית אמיתי? אולי נגזר עליי להעביר את שארית ימיי ב-18 המ"ר האלה, המתהדרים מאז החורף בתוספת דקורטיבית של עובש על התקרה, בתוספת שערורייתית לשכר הדירה ובתוספת קולנית בדמות השותפה החדשה, הג'ואיש פרינסס.

חברה טובה מתקשרת, רוצה להיפגש איתי לקפה. יפה באמת שנזכרים בקיומי, הרי יכולתי לגסוס פה ואף אחד לא היה מרגיש, לאף אחד לא אכפת. אני שופכת עליה קיתונות של פולין והיא נסוגה, האומללה. מילא, גם כך לא התחשק לי לצאת עכשיו, מוטב לכולם שאחסוך להם את נוכחותי המדכאת והמכוערת. אשב פה לבדי ואחשוב על המוות. אני מכבה את האורות כדי שזה יהיה בחושך, כמו שצריך.

סערת הרחמים העצמיים במלוא עוצמתה, 9 בסולם פרויד, ואני מרגישה מאוד טרגית, עוד רגע ואתפגר מאוטם שריר המלודרמה. אני נכנסת למיטה עם ספר גרוע, קוראת שורות כמו "אוה, אהובי ארתור, נסיך וויילס, אילו רק ידעת כמה אני משתוקקת לראותך", וממררת בבכי. זה פשוט כל כך עצוב, איך שמתרגם של ספר במאה ה-21 עדיין משתמש ב"אוה".

אוה, אהובי נסיך חיפה מתקשר אליי, הוא מודאג מאיך שנשמעתי קודם, מתעניין במצבי ולוחש לי דברים יפים. אני לא נותנת לעובדות לבלבל אותי, מדמה לשמוע בקולו רק אדישות ודחייה. נו, אני לא מופתעת, הלוא מההתחלה ידעתי שבמוקדם או במאוחר יימאס לו ממני ומהשיגעונות שלי. אבל היה לי יום ארוך וכאוב; אני מניחה לעצמי לעשות הפסקה קטנה מהמרה השחורה – היא לא תברח לשום מקום – וכמעט בעל כורחי מרגישה טיפה של חמימות מתפשטת בי. חיוך קטן מפלס את דרכו מבפנים ומפציע על פניי, ובתוך ראשי מפזמת רונה משהו על הריקוד המוזר של הלב.


* עם כל הכבוד, עוד לא נברא שיר עצוב מזה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים