Super-size me

ע' וח' מגלים את אמריקה. פרק 1

אח, כמה טוב להיות בבית! כלומר, אם הבית שלך נמצא בוֶורמונט, ליד פלג קטן בלב יער עבות בצלו של הר. באשר לישראל… הייתי מנסה לטעון שאנחנו שמחים לשוב הביתה לכאן, ע' ואני – אבל באמת הייתם מאמינים לי? טיול של שלושה שבועות בארצות הברית נגמר, ע' שב למבחני מועד ב' שלו, אני שבתי לעמל יומי, ואי שם בוורמונט מישהו מתעורר עכשיו לעוד בוקר מרהיב ביופיו (וקריר!) שנשקף מחלון חדר השינה שלו – אני לא יודעת איפה הצדק בעולם הזה.

נו, לפחות כאן אנחנו מבינים את השפה המדוברת, איזו הקלה. בימים הראשונים באמריקה חשנו ע' ואני כי האנגלית שבפינו אינה טובה כפי שסברנו. כבר במטוס הסתמנה מבוכה, כאשר כל שהצלחנו להבין מדברי הקברניט בכריזה היה משהו על הטמפרטורה בפיליפינים ו/או על חביתת ירק. אבל אחרי הכל, ידוע שלקות דיבור מצערת מאפיינת את הטייסים כולם (מישהו אי פעם הבין מה הם אומרים בכריזה? אפילו כשזה בעברית?).

קשיי התקשורת נמשכו אחרי הנחיתה: בביקורת הדרכונים בנמל התעופה בפילדלפיה נדמה היה לנו שהפקידה מתלוצצת על הזקן הצרפתי בתמונת הדרכון של ע'. לא יכול להיות, חשבנו לעצמנו, פה זה אמריקה והאנשים האלה מקצוענים! כה תמימים היינו, איך החמצנו את הסממן המדאיג הראשון ליכולתם של בני העם האמריקאי לפטפט בלי הרף עד התשתו המוחלטת של העומד מולם.

אי הבנת השפה הקשתה עלינו גם שעה מאוחר יותר, כאשר נאבקנו בשטף דבריה של נציגת חברת התעופה U.S. Airways, אשר מבעד לעננת מבטא אפרו-אמריקאי כבד הסבירה לנו ולקומץ מקומיים אדיש מדוע בוטלה טיסת ההמשך הפנימית שלנו (בגלל חשש לסערה. באוגוסט!). פחחחחח, היא מדברת כמו הכושים האלה בסרטים, גיחכנו בינינו ברשעות, אבל החיוכים נמחקו כשהתברר שכדאי באמת להקשיב למה שהבחורה אומרת, כי מה שהיא אומרת זה שחברת התעופה לא ממש מזדרזת לסדר לנו תחבורה חלופית. אנגלית עצבנית והרבה מחוות ותנועות ידיים ישראליות הם מה שהיה ברשותנו בשעות הקשות בהמשך, כאשר גילינו שבאמריקה אולי אין מילה ל"קומבינה", אבל הקונספט קיים גם קיים. ב-Combina שסידרה לנו חברת יו.אס אירווייז היו מעורבים הטסה חלופית ליעד לא מתאים, מיניבוס לא ממוזג (על חשבוננו), אובדן חלקי של המטען שלנו, הרבה ביורוקרטיה גסת רוח ושני נוסעים בהלם תרבות הסובלים מג'ט לג (בשלב ההוא עדיין אפשר היה להשתמש בנדיבות בג'ט לג כאמתלה לכל פדיחה שלנו).

ימים חלפו, המטען האבוד נמצא ותירוץ הג'ט לג הפסיק להיות קביל, אך עדיין לא תמיד היה קל עם השפה. חמש שנות ילדותי במדינה דוברת אנגלית לא נזקפו לזכותי כשניסיתי לשאול את עובדת הניקיון בקניון איפה נמצא ה-Food Court (אבל האמת היא שהאנגלית שלה הייתה גרועה אפילו משלי). ייזכר גם המקרה שבו ע' – שמאחוריו קריאה של מאות ספרים באנגלית – כמעט החליט לוותר לצמיתות על פנייה למוכרים בחנויות בשפת אמם; זאת לאחר שניסה להסביר לאחד המוכרים שהגענו לחנות שלו כדי להצטייד (stock up), ונתקל בפניו החמוצות מאוד של הלה, שלא הבין איך התייר הזה מעז לכנות אותו שחצן.

אבל זו הייתה סוגיה של נימוס, וידענו שבכל הנוגע למנהגים חברתיים המאבק אבוד מראש – הרי אלו בדיוק המקומות שבהם מסתתרים הפערים התרבותיים העמוקים ביותר בין חברות אנושיות שכמה יבשות ואוקיינוס מפרידים ביניהן. למשל, אמרו לנו שבאמריקה מקובל מאוד להשאיר טיפ, ועד עכשיו איננו בטוחים באילו מקרים היה עלינו לעשות זאת (אני חושדת שההיא מביקורת הדרכונים נעלבה מאוד); וקשה לאמוד את מספר הפעמים שביזינו את עצמנו בחוסר הבנה של נושא העמידה בתור באמריקה. לרוב פשוט עקפנו אותו וניגשנו בחוצפתנו הלבנטינית היישר אל הקופה – לא מתוך כוונה רעה, אלא כי העומדים בתור השאירו זה לזה מרחב אישי כה גדול, שקשה היה לנו להבחין מיד שזהו אכן תור, ולא אסופת אנשים אקראית. העניין הוא שבכל תרבות יש, כידוע, תפיסה אחרת של מרחב אישי, והאמריקאים מודאגים כל כך בנושא הזה עד שזרים ברחוב נוהגים להתנצל בפניך ללא הרף במילות Excuse me, אם קיים חשש קל שבקלים שהם בטעות חדרו למרחב האישי שלך. אגב, מיותר לציין שנימוס מופלג זה אינו מעיד בהכרח על מידות טובות, ואין מניעה שהמילים החגיגיות האלה ילוו בהתנהגות גסה למדי. אני יכולה רק לדמיין את הווייטנאמים או העיראקים שנמצאו מתים בזירות קרב והבעת הפתעה על פניהם, משום שצמד המילים האחרון ששמעו היה Excuse me.

יכולתי לומר עוד הרבה על הפערים התרבותיים המהותיים בינינו לבינם, אבל בסופו של דבר הקשיים הגדולים שלנו כתיירים, שחשפו שוב ושוב את זרותנו, נמצאו דווקא בפרטים קטנים ומביכים: הדלתות והברזים. דלתות וברזים הם שהכשילו אותנו בכל מקום חדש שהגענו אליו, והציגו אותנו כטיפשים גמורים בכל פעם שחשבנו שכבר פיצחנו את השיטה. בכל מוטל פטנט אחר, בכל פטנט טוויסט חדש, פה צריך לסובב ולהרים את הידית בו בזמן, שם יש דלת רשת שבה צריך ללחוץ ואז לסובב ב-360 מעלות, לפעמים יש ברז חם וברז קר נפרדים ולפעמים הם יחד, ותמיד תמיד יהיה במקלחת כפתור אחד שממש לא ברור מה הוא עושה. כמובן, זה לא יישאר בגדר מסתורין לאורך זמן: מה שהכפתור עושה זה להשפריץ הרבה הרבה מים. עליך. על בגדיך החדשים מגאפ. ועל כל אזור האמבטיה בחדר המוטל שלך להלילה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים