Super-size me: episode III

 

ע' וח' מגלים את אמריקה. פרק 3

בשבוע השני לטיול השארנו מאחור את בולטימור העירונית ונסענו צפונה, לניו אינגלנד, במכונית שכורה שהוזמנה מבעוד מועד – אחד משורת צעדים מתוכננים בקפידה שנקטנו ע' ואני בארץ, כדי להבטיח שהטיול יתקתק כמו שעון. יגענו ומצאנו חוזה השכרה משופר שהבטיח אפס תקלות, וכדי שבאמת-באמת הכל יתנהל כשורה, ע' השיג לנו בהשאלה מכשיר GPS שמכיר את אמריקה כמו את כף-ידו. של המכשיר, לא של ע'. בימינו הראשונים ביבשת תרגלנו היטב את תפעולו של הפלא הקטן (כינינו אותו בחיבה "ג'ף"), כדי שבזמן אמת נהיה בקיאים בו, וכל שיישאר הוא לנווט את דרכנו בקלילות בצפון-מזרח אמריקה, שערנו מתבדר ברוח והרדיו מנגן לנו מוזיקת קאנטרי.

אלא שזמן אמת הגיע, והנה אנו נכנסים למכונית, ומתברר שג'ף מפהק בשעמום נוכח תכנונינו המוקדמים. למעשה, נראה לו מגניב יותר לצאת עכשיו לחופשה ארוכה. אז הוא יצא. הפסיק להגיב. נדם. התחננו אליו: תראה, בנינו עליך, אין לנו מושג איך לצאת מניוארק, לא הבאנו מפות, אתה תקוותנו היחידה, אל תהיה כזה… ללא הועיל. בסופו של דבר זרקנו את הנימוס לעזאזל, וגילינו שכמו מיודעינו הערבים, גם ג'ף מבין רק כוח: נעצנו עט היישר בתוך לבּו הסרבן, כלומר בכפתור ה-Reset שלו. ג'ף שב אלינו בו ברגע, בריא מתמיד, והתחיל להסביר לנו לאן לפנות במלוא האדיבות – אף שוודאי נעלב ממה שעשינו לו. מקצוען אמיתי.שילוט באמריקה

בדרכנו צפונה במסלול שג'ף בחר מצאנו את הדרכים נוחות, ואת תמרורי ההכוונה יעילים לאין שיעור מאלה שבארץ – וזאת משום שהנחת היסוד שמאחוריהם כל כך נכונה: הם מיועדים לציבור של נהגים מטומטמים הזקוקים להכוונה. מסיבה זו אני חושבת שהם היו עובדים אצלנו בארץ פשוט מצוין, וחבל שמעצ בוחרת לשלט את כבישינו באופן המחמיא – שלא בצדק – לאינטליגנציית הנהגים ומשפר את חושי האלתור שלהם. באמריקה אמנם נקרה בדרכנו פה ושם שילוט מתחכם, כמו זה שהפנה אותנו לכיוון MLK Jr Blvd (שדרות מרטין לותר קינג ג'וניור, מתברר בדיעבד); אולם נפוץ הרבה יותר היה השילוט הפשוט והברור, דוגמת זה המופיע בתמונה כאן למעלה ("זהירות: משאיות רוקדות לפניך"). ולא נדיר היה גם למצוא שילוט המיועד לטמבלים גמורים, כמו Wrong Way – תמרור המוצב כשפניו נגד כיוון הנסיעה, ולפיכך רק אותם אימבצילים שנכנסו בטעות לנתיב הנגדי יכולים לראות אותו (וככל הנראה זה גם הדבר האחרון שהם רואים).

ככל שעלינו צפונה הופיעו יותר ויותר גם התמרורים האקזוטיים המזהירים מפני חצייתן של חיות בר – תמרורים שגילו לעתים בקיאות מעוררת השתאות בגבולות אזורי המחיה של החיות (Moose Crossing: next 2.5 miles).

איילים לא ממש ראינו, אך הארץ הלכה ויפתה סביבנו. ניו אינגלנד היא גן עדן של יערות עצומים, הרים נישאים ואין ספור מקורות מים מפכפכים. גם על אלה בישרו התמרורים, באוצר מילים נוזלי מרשים מאוד: בכל פינה איזה Lake, River או Pond, פה ושם Falls, ולפעמים סתם איזה Creek או Brook צנוע שבהשוואה אליו הכנרת היא שלולית עגומה. כל אלה פרושים על פני מרחבים עצומים של שממה פסטורלית ירוקת-עד ועוצרת נשימה, המנוקדת פה ושם באיזה בית קטן בערבה. כמה התקנאנו באנשים המתגוררים שם!

כן, ניו אינגלנד המפעימה עוררה בי לא מעט מרירות על מה שאנחנו נאלצים לסבול פה בארץ האבות, הרחק מכל השפע הזה. וכשאני חושבת על פסגת ניו יורק האחרונה, בא לי לומר לממשל האמריקאי: חבר'ה, יש לכם חוצפה. אתם, שארצכם שופעת אוצרות טבע יפהפיים על פני מאות אלפי קילומטרים, שנהנים מצחות האוויר, מצל העצים ומקרירות המים בכל פינה – איך אתם בכלל מרהיבים עוז בנפשכם לדרוש מתושבי המזרח התיכון להתדיין, להתפשר, להגיע להסכמי שלום? הרי כל כך צפוף פה שאין מנוס מלהתקוטט על כל גרגר אדמה וכל זרזיף מים. ואתם בכלל מבינים כמה חם פה באוגוסט? ניסיתם פעם לנהל משא ומתן לשלום בלחות כזאת?

בסופו של דבר, בין שיטוט ביער עבות קסום לבין טיפוס במעלה הר עטוף ענן, גיבשנו ע' ואני הצעת פשרה, ואנחנו מוכנים להציג אותה למתווכים האמריקאים: הקצו לישראל שטח בגודל סביר אי שם בארצכם, נאמר – בוורמונט. אתם לא חייבים אפילו להכריז עלינו רשמית כעל המדינה ה-51 בברית, רק תנו את האדמה, אנחנו כבר נסתדר. את הישימון הארור, ארץ חמדת אבות הנמצאת במוקד סכסוך דמים במאה האחרונה, נשאיר לרשות הפלסטינים – שיעשו חיים כאן לבדם, יפריחו את השממה וישתו מהים של עזה (או מהברז בתל אביב, אני לא בטוחה איזו אפשרות גרועה יותר); ואילו אנו אצלכם שם באמריקה מבטיחים להגיד הרבה Excuse me ולהרשות לכם להקים בשטחנו כמה מקדונלד'ס שתרצו. הולך?


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים