סבתא

9.2.13

סבתא שלי, רחל לוסטיג, הלכה לעולמה שלשום, בגיל 89 וחודשיים, בבית החולים, מחוסרת הכרה ומחוברת למכשירים.

אבל המצב הזה לא אפיין את מרבית שנות החיים שלה. גם התמונה כאן לא מאפיינת אותה, כי היא צולמה במטבח ביתה, וסבתא שלי לא הייתה אישה של לשבת על כיסא ולהישאר בבית, בטח לא במטבח.

היא הייתה הנערה שמסכנת את חייה, בבולגריה של מלחמת העולם השנייה, כדי להביא לסבתא שלה לתוך הגטו את המעדן האהוב עליה.

היא הייתה האישה שנוסעת לירושלים ומטפסת איזה קילומטר הררי ברגל כדי להביא ארוחה טובה לבן שלה – אבא שלי – במעונות הסטודנטים. אבל צעידה כזו באמת הייתה קטנה עליה, בשעתה; סבתא זכתה בעשרות מדליות על צעדות שהשתתפה בהן בכל רחבי הארץ במשך השנים.

היא המשיכה לצעוד גם לאורך כל שנות השמונים לחייה, וממש עד שהגוף שלה הכריע אותה – כמה שנדרש, מתי שנדרש, ובמיוחד אם בסוף ההליכה ציפה איזה פרס נחשק בדמות קונצרט או הופעה.

כי סבתא הייתה אישה של קונצרטים והופעות. עד לפני שנה, לא החמיצה אפילו פעם אחת את אירועי "אופרה בפארק", וב-2006 הצליחה לשכנע אותי לבוא איתה ל"ריגולטו" – האופרה הראשונה שלי. מאז, ועד לפני שנה, הלכנו יחד לכל האופרות בפארק.

הלכנו יחד גם לאירועי "לילה לבן" בתל אביב – אבל רק פעם אחת, כי קשה לי להישאר ערה בשעות כאלה, ואיך אני אגיע מרחוק, ואוף ואוף. סבתא, לעומת זאת, הלכה כל שנה: שני אוטובוסים מחולון לתל אביב ואחר כך איזו צעדה לא קטנה עד משכן אמנויות הבמה. ב-12 וחצי בלילה יכולתם לראות אותה מחכה בתחנה בדיזנגוף עם כל הצעירים לאוטובוס האחרון לחולון.

זו הסבתא שטיפסה, לאט לאט ולא בקלות, עד קומה שלישית כדי לבקר אותי בדירה שלי בתל אביב, ולגובה לא מבוטל גם בדירה שלי בחיפה. זו הסבתא שהתעקשה לעמוד לטגן לי שקשוקה כשבאתי לבקר, גם אם כאבו לה הרגליים וגם אם מחיתי נמרצות (טוב, אולי לא נמרצות; השקשוקה שלה הייתה ממש טובה).

זו הסבתא שלפני שנה וחצי, כמה חודשים לפני יום הולדתה ה-88, עשתה איתנו שיט קיאקים בכפר בלום. לא קל היה לה להיכנס לקיאק, ואני בטוחה שהיא לא נהנתה מכל העזרה שהיא נדרשה לקבל מהצוות במקום – כי אם יש משהו שהיא לא אהבה, זה להטריח אחרים; אבל אני גם בטוחה שהיא נהנתה מאוד מהשיט. היא אהבה כל כך לטייל.

היא הייתה בחו"ל כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות, ולפני שנתיים הייתה בברצלונה עם אבא שלי והאחים שלי. היא נהנתה, אבל גם הייתה מודאגת שמא היא מאטה אותם ומקלקלת להם את הטיול. היא באמת לא אהבה להטריח.

זו הסבתא שנזפה בי כשבאתי לבקר אותה בבית החולים בירושלים לפני שנה, שם התחילו כל הסיבוכים שלה, כי מה פתאום נסעתי עד שם, ואיך אני אחזור בחושך במכונית. זו הסבתא שלא יכלה לשאת שמוציאים עליה שקל, גם לא ביום ההולדת שלה. הסבתא שהמילים האחרונות ששמעתי אותה אומרת – בבולגרית, בשלב שבו כבר בקושי דיברה, ורוב הזמן נסוגה לשפת האם שלה – היו "אולי תלכי לנוח קצת".

זו הסבתא שתמיד היה לה משהו מצחיק לספר לי, גם כשהייתי ילדה וביקשתי לשמוע "סיפור על אבא כשהיה קטן", וגם בשנים האחרונות כשסתם שאלתי מה נשמע. ככה היא ראתה את העולם ואת האנשים – כמקור בלתי-נדלה לשעשוע וצחוק. החיים שלה תמיד נראו לי מעניינים יותר משלי, אולי כי היא הבינה טוב יותר מכל אדם אחר שאני מכירה שהדברים הטובים בחיים הם רגעים קטנים של יום-יום. לא תמיד הם עולים כסף, אבל לפעמים צריך להתאמץ כדי להשיג אותם. ובעיקר צריך לדעת לזהות אותם וליהנות מהם בזמן אמת. פה הופעה, שם סרט, הרצאה, חופשה בים המלח, ארוחת פנסיונרים עם תוכנית אמנותית, מסיבת גיוס לנכדה ב"מקס ברנר", ברית מילה לנין השמיני, גבינה בולגרית שצריך לנסוע עד שוק הכרמל כדי להשיג אותה, או סתם שקשוקה טובה מול התוכנית של אייל פלד: העיקר ליהנות מהחיים.

סבתא, את מעוררת השראה. וכמו שאבא אמר אתמול בלוויה, ככה אנחנו רוצים לזכור אותך: האישה שאהבה מאוד את החיים.

אני חושבת שהיית אוהבת במיוחד את היום הזה. זה יום בהיר ושמשי באמצע החורף – מושלם לטיולים ובילויים לצעירים ברוחם.

אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך מאוד.

 


תגובות

סבתא — 14 תגובות

  1. אתן ממש דומות, לא? מוכנה להישבע שהייתי יודעת שזו סבתא שלך, אם הייתי צריכה לנחש.

    יהיה זיכרה ברוך.

    • תודה, יאנה. אני מניחה שיש דמיון, כי אבא שלי דומה לה מאוד. בעיקר הייתי שמחה להיות דומה לה בכל מה שכתבתי כאן :)

  2. כפרלה
    היא ממש דומה לך. איזו דמות מעוררת השראה.הלואי וגם אנחנו נשאר ככה בשיבתנו.

  3. תתנחמי בכך שהיא חייתה חיים מלאים.
    פעלתניים וזכתה לנכדים.

    נשמעת אשה מדהימה.
    צר לי אובדנך

  4. חוה, את חושבת שיש סיכוי שתסכימי להיות גם הנכדה שלי? כן, היא נשמעת אישה מדהימה וגם לך בעצמך לא חסר- אסל מעבר לזה את גם נכדה מדהימה. אם יישאר אחרי איזה נכד לכתוב עלי ככה לאחר לכתי, אני מרוצה.

  5. הצטערתי לשמוע. עצוב. נשמע שהיה לכן קשר משמעותי מאוד.
    אני מאמין שהעולם שמעבר הוא טוב יותר מהרבה בחינות מהעולם שבכאן.
    בגמרא סופד בר אבין:
    "בכו לאבלים ולא לאבידה – שהיא למנוחה ואנו לאנחה". היא תמצא בע"ה מנוחה. אלו האבלים שנותרים מחוסרים.
    תהי נשמתה צרורה בצרור החיים. ואני מקווה שתהיי חזקה מספיק, חוה, כדי לחיות הלאה, ולקחת איתך הלאה את כל החוויות והדברים שלמדת מהאישה היקרה הזאת.

  6. זה ישמע מוזר אבל כשאת מספרת על סבתא שלך אני מבינה אותך קצת יותר . גם ברקע אבל גם בכל שהיא נשמעת אדם שמגדל נכדים נפלאים .

    חיבוק חזר .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים