המוּלְיוֹת הראשונות שלי

(או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולהזליף את הגנאש)

כבר כתבתי לא אחת על חיבתי לממתקים וגם על ניסיונותיי במטבח, אבל אולי הייתי צריכה להבהיר שאני לא לוקחת את עצמי ברצינות. אמנם שלחתי ידי (ושיניי) באיזה תופין פה ושם, וייתכן שאף יצאו תחת תנורי חלה מתוקה או שתיים, ובכל זאת אני לא שוכחת שעד לפני כמה שנים לא ידעתי להצית את האש בכיריים, ושעד היום לפעמים הקצפת בקערה שלי חוצה את הקווים ומחליטה שהיא חמאה. והנה, מסיבה כלשהי, נדמה שממש מתחת לאפי התפתחו ציפיות גבוהות ממני בתחום הקונדיטוריה. ביום שבו הגיע בדואר ספר הפטיסרי המפואר שקנה לי בעלי – התחוור מלוא עומקו של פער הציפיות.

אז מתברר שהלה משוכנע שהשמנמנה שלצדו, שהכינה לו אולי איזו רולדה פעם, כבר מסוגלת לרקוח Buisson de chocolat et de nougatine, glace caramel! אמת, האמון שהפגין בי ע' החמיא לי מאוד. והספר המרהיב, שהתמונות בו מפיקות ממני אנחות בלתי-מנומסות בעליל, ושהמתכונים בו הם מבית היוצר של אחד השפים הידועים בעולם – הספר הזה ממתין בחדרי ליום פקודה, ומדי פעם אני מדמה לשמוע אותו מלחשש לי "בוויסססו דה שוקולההה…" אין ספק שהוא נועד למקצוענים של ממש, והחלטתי שהדרך היחידה להילחם בפיק הברכיים שהוא מעורר בי היא לרכוש תחילה כמה טכניקות מגדנאיות בסיסיות. ומאחר שהתכוונתי גם כך לפנק את אמי ביום כיף משותף, נרשמנו לנו לסדנת שוקולד ב"פור שף" עם סיגל קרפל, וזכינו בערב נעים מאוד בחברת פרלינים, טראפלס, נוגטים ושאר חברים אהובים.

הסדנה בת ארבע השעות התחילה בהסברים חמורי סבר על השוקולד לסוגיו, אבל מחצית השעה מאוחר יותר כבר שקענו עד צוואר בשלבים המעשיים – בוחשים, מלקקים ומנצלים עד תום את הפוטנציאל הפוטוגני של חלוקי השף הלבנים המגניבים שקיבלנו ללבוש. בדיעבד, ייתכן שהפוזות שדפקתי ליד קערות השוקולד המתמוסס – ועל פניי ארשת של "אני? אני עושה את זה כבר שנים!" – עלו לי בכמה דברים קריטיים שנאמרו בזמן שלא הקשבתי. אבל באותם רגעים הכול נראה פשוט כל כך בידיה האמונות של סיגל; כל דברי המתיקה הנרקחים להם בעת ובעונה אחת היו בטמפרטורה הנכונה ובמרקם הנכון וירדו מהאש בתזמון מדויק להפליא, ונדמה היה שכולנו לוקחים חלק בנס הטעים הזה בקלות ובכיף. כל משתתף יצא משם אוחז קופסה גדושה בכל טוב מעשה ידיו, מבסוט עד השמים ונחוש בדעתו לנסות את זה בבית.

ואכן למחרת כבר התייצבתי בחנות ייעודית לקונדיטור-וואנאבים שכמותי, ויצאתי משם מאזנת בקושי על זרועותיי קילוגרמי שוקולד ומיני מגדים מוזרים כמו מחית נוגט וסוכר אינוורטי. יום-יומיים אחר כך כבר עמדתי במטבח, מפוקקת אצבעות ומוכנה להכין את הפרלינים הראשונים בחיי.

תחילה ארגנתי את המטבח לקראת נפלאות השוקולד המתרגשות ובאות עליו. פיניתי אזור עבודה גדול, שקלתי, מיינתי, פתחתי אריזות ובעצם הכינותי מראש כל דבר שעשוי להידרש לי כדי לא להשאיר חלילה מקום לאלתורים בזמן אמת. אחר כך עטיתי ארשת חשיבות עצמית, נופפתי בשרביטבמדחום הסוכר הדיגיטלי שלי וגירשתי בגערות ובפרצופים חמוצים כל בן בית תמים שהסתובב בשטח – כמובן, מתוך רצון למזער ככל האפשר את מספר העדים לפורענות, למקרה של השתבשויות חמורות. שאפתי עמוקות – והתחלתי.

ומה אגיד לכם? ההצלחה הייתה מפתיעה, שלא לומר חשודה ממש: השוקולד היטמפרר לו כמו בספרים, גביש אחר גביש מתמוסס ומתמצק מחדש בחדווה; חמאה, שמנת, וניל ושוקולד לבן נקשרו להם כמכרים ותיקים לכדי גנאש לבנבן נהדר; ובבוא שעתו, הזדלף לו הגנאש מעדנות מתוך שקית הזילוף שלי אל תבנית הפרלינים והשתרע בתוך השקעים בטבעיות מפליאה – כאילו בילה את כל חייו הקצרים בהמתנה לרגע התהילה הזה. הכול הלך כל כך חלק שהשוקולטיירית השמנמנה שלנו, שביטחונה העצמי כבר הרקיע שחקים בשלב זה, אפילו אלתרה שימוש יצירתי בשאריות הגנאש ויצרה טראפלס נחמדים. תבנית הפרלינים נותרה להתייצב לה, והשפית היגעה הלכה לנוח.

אומ נומ נומ

הייתי צריכה לדעת שזה היה קל מדי, ושכמו תמיד מרפי אורב בפינה לתמימים שכמותי. כי עם רדת הלילה וסיום ארוחת ליל שישי החגיגית, ובבוא הרגע להגיש את הקינוח המובטח, הציגו הפרלינים שלי חזית סירוב נוקשה ומיאנו להשתחרר מהתבנית. תחילה נתבקשו בנימוס לחדול מהשטויות האלה – הרי בסדנה הם פשוט נפלו החוצה ברגע שסיגל הפכה את התבנית! – אך ככל שחלף הזמן והם עמדו במריים, תבענו מהם באגרסיביות הולכת וגוברת לפנות את השטח, ומיד. כל בני המשפחה כבר ניסו להכות בתבנית, לטלטל אותה, לחמם אותה ולקלל אותה בכל השפות שאנחנו מכירים, אבל הפרלינים נאחזו בקרקע בדבקות מרשימה, ולא עזר כלום, ומזל שהיו טראפלס מאולתרים להגיש לשולחן…

סוף טוב הכול טוב: כצעד אחרון הוכנסו הממתקים המרדנים לפריזר. ובחצות הלילה דשדשנו אל המטבח אנו, המתמידים שבין גרגרני הבית – אלה שלא איבדו תקווה ללכת לישון על קיבה מלאה פרלינים – והוצאנו את התבנית מגלות הקרח שלה. הפכנו אותה וגילינו שהפרלינים מחליקים עכשיו החוצה בכיף ובאושר ובלא מאמץ, שלמים ויפים, כמו לא התגלע כאן משבר אמון קשה אך לפני שעות אחדות.

ומה לעשות, לשוקולד אני מוכנה לסלוח על הכול.

זה מה שנשאר כחמש דקות אחרי החילוץ מהתבנית

נ"ב: מוליות הן, כמובן, פרלינים – חלופה של האקדמיה ללשון העברית שגיליתי זה עתה. חמוד, לא?


תגובות

המוּלְיוֹת הראשונות שלי — 10 תגובות

  1. סאחתיין עלייך!
    אבל למרות שהכל היה חמוד וקל נראה לי יותר טוב שאת תמשיכי לגנש מוליות ואנחנו נמשיך לקרוא.
    גם יותר בריאותי, כלומר פחות משמין, בשבילנו :)

    • זה ספר נהדר, אבל הוא לא בצרפתית, אם זה מה שאת מחפשת – הוא באנגלית.
      נ"ב: אנחנו מכירות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים