פנסיה מוקדמת

השבוע קיבלתי בדואר בשורה מרגיעה מאוד הנוגעת לחיים שלי. כן, אחרי קרוב לשלושה עשורים של חיים דאגניים וזהירים וחשש מפני הלא נודע, אחרי כל המחשבות התכופות על המוות לאחרונה, כל מה שהייתי זקוקה לו הוא מכתב מאשש ומרומם מחברת הביטוח היקרה שלי. המכתב מברך אותי במילים חמות על הצטרפותי לתוכנית הפנסיה של החברה, ובעמודו השני קובע חד-משמעית, שחור על גבי כחלחל: "פנסיה חודשית […] עד לתאריך 1/2/2065". קראתי את המילים בשנית ובשלישית כדי להיות בטוחה, ואז הקשתי באצבעות רועדות על המחשבון ­– כי מי מסוגל לעשות חישובים בראש בשעה גורלית שכזו, שבה אדם מתבשר על תוחלת חייו הצפויה – וגיליתי שבתאריך הנ"ל אהיה בת 86. וואו, זה לא רע בכלל!

נכון ­– עליי להודות שבאותו רגע שאלתי את עצמי מניין לה לחברת הביטוח המספר המדויק של שנות חיי. והלוא סיפרתי לנציג החברה כל כך מעט על עצמי! האם בשעת שיחתנו חיבר אותי בחשאי למכשירים רפואיים דיסקרטיים המסוגלים לקרוא את המדדים הנוכחיים שלי ולנבא תוחלת חיים? האם עקבה החברה אחריי, חיטטה בפח הזבל שלי וגילתה כי אני מנהלת אורח חיים בריא למהדרין (אחרי הכל, את הזלילות שלי אני עושה – כמו כל השמנים – מאחורי תריסים סגורים)? האם נלקחה חתימתי על הפוליסה אל גרפולוג, והלה קבע לפי סלסול ה-ל' שלי שנותרו לי עוד 57 שנים לחיות? או שמא בדקה חברת הביטוח את מאזן החשבונות שלה והגיעה למסקנה שמתאריך 1/2/2065 לא תוכל לממן עוד את קצבת הזיקנה העצומה שלי, ולכן תיאלץ לחסל אותי?

תשובות לתהיות אלה לא היו לי, אבל לא היה בהן כדי להעיב על שמחתי. לא עוד אורח חיים הישרדותי – להתראות זהירות, שלום נהנתנות! הרי אם ידוע וברור כבר עתה שאחיה עד שיבה טובה, למה לבזבז זמן בדאגות ולמנוע מעצמי את תענוגות החיים? עכשיו הזמן לפצוח במסע הוללות חסר עכבות, להתנסות, לקרוא תיגר, להעז! לחיות על הקצה! לעשות דברים מסוכנים! דברים כמו… צניחה חופשית! או באנג'י! לנסוע לסיני! לטפס על ההרים כי הם שם! לבקר במדינות מעבר לים! לקנות אופנוע כבד! לנסוע איתו בדרך המוות בבוליביה ב-150 קמ"ש! לאכול עוגיות חשיש! סקס! סמים! רוקנ'רול!!!

אבל כשנרגעתי קצת מלקפוץ, לנפנף בשיער ולנגן בגיטרה דמיונית, הפציעו בתודעתי ספקות חדשים. חברת הביטוח אולי ענתה על שאלה אחת, אבל פתחה הרבה שאלות חדשות לדיון. מה יהא עליי עד גיל 86? האם אגיע לשם בריאה? מאושרת? איזו איכות חיים תהיה לי עד אז? ואם תהיה לי איכות חיים, מה בדיוק יהרוג אותי? ולמה כל כך מוקדם? רגע אחד, סליחה – למה רק עד גיל 86?! מה יש, אני לא מפרישה להם מספיק כסף מהמשכורת כדי שיפרגנו לי קצת יותר מזה? ומי יודע אם לא ימצא אותי גיל 86 בודדה, אומללה ואכולת מחלות שונות! מי ערב לי שלא? החוצפה של חברת הביטוח הזאת!

מיד התיישבתי לכתוב לה מכתב חריף, וזו לשונו:

חברת ביטוח יקרה,

אני… אני… אני…!

רגע, מה בדיוק אני עושה? האומנם אני מבקשת מחברת ביטוח לסדר לי חיים טובים יותר? הסטתי את המקלדת הצדה בשאט נפש. אחרי שאספתי את שבריה מהרצפה (מה לעשות, שולחן מחשב קטנטן) הבנתי ש-86 או לא 86, אף חברת ביטוח לא תעצב במקומי את חיי, וכמובן גם לא תרפא אותי מהחנוניות חשוכת המרפא שלי. מה שאומר שאת ההוללות המתוארת מעלה ספק אם אגשים גם אם מלאכי שרת בכבודם ובעצמם – או יותר טוב: חברת ביטוח אחרת – יבטיחו לי אושר, עושר ובריאות עד 120. אני לא יכולה להיות מה שאינני, וסביר להניח שההתפרעות הנועזת האופיינית יותר לפרופיל הפסיכולוגי שלי מסתכמת בלנסוע 120 קמ"ש באיילון, או מקסימום להישאר ערה לסרט בהצגת חצות. ואם להודות על האמת, הדרך שבה הכי מתאים לי לחגוג את אריכות הימים שהובטחה לי היא פריצת כל סכרי הדיאטה ואכילת שוקולד עד דלא ידע. ובעצם במה תועיל לי התפרעות שכזאת? אני עלולה להגיע לגיל 86 שמנה (יותר)!

בקול ענות חלושה קיפלתי חזרה את המכתב ודחפתי אותו אל מעמקי מגירת הבלגן בשידה שלי, בידיעה ברורה שבהתחשב בהרגלי סידור הבית שלי, כנראה לא אתקל בו שוב לפחות עד 2065.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים