אורז מלא

אני באמת לא רוצה להישמע כפוית טובה אחרי שאלוהי הדיור חייך אליי בתום חודשים של ניכור וארגן לי קורת גג חדשה ונחמדת, אבל מתברר שמציאת הדירה והחתימה עליה אינן סוף פסוק, אלא רק תחילתה של ידידות מופלאה עם מגוון ניג'וסים חדשים ומרושעים, הלוא הם סידורי מעבר הדירה.

החשוב שבניג'וסים הוא כמובן עניין האריזה. הצורך לפרק את נוף הבית האהוב והמוכר שלי זה שנה וחצי לקבוצות-קבוצות של חפצים הערוכים בתוך אינספור מזוודות, שקיות וארגזי קרטון הוא מתכון בדוק לדיכאון (אבל לכם אני לא משלמת כדי להקשיב לזה, אז עזבו), והוא גם עניין שדורש לא מעט מחשבה, ארגון ותחכום, שלא לומר קרטונים.

הו, קרטונים… בימים אלה הם תופסים את כל המקומות האלה בראשי שעד לפני שבוע היו מוקדשים לאנשים, לרצונות ולמחשבות. כל ישותי הצטמצמה לכדי ציידת קרטונים בלתי נלאית, ואני תרה אחריהם באזור מגוריי בוקר וערב באדיקות של כורה זהב. אין לי שום בושה לחטט גם באשפה, ותושבי שכונתי האומללים נחשפים בעל כורחם למראה הקשה של דמותי הגוהרת על ערימה טרייה של קרטונים שנזרקו זה עתה, עיניי נוצצות וחיוך אווילי מרוח על פרצופי בעודי מדווחת בצווחות גיל לקורבן הטלפוני התורן שלי, "יו, הם נראים ממש חדשים!!! יש עליהם רק בצד קצת מריחות של משהו כהה לא מזוהה, בטח סתם קפה… והארגז הגדול הזה של הירקות בטוח יתאים לכלי המטבח שלי…". התלהבות פומבית דומה אני מפגינה, למרבה המבוכה, גם בסביבתם של חומרי אריזה סקסיים כמו סרט דביק חום, חבלים או עיתונים ישנים, וניילון בועות (פצפצים!) בכלל עושה לי חולשה בברכיים.

אז הקרטונים הקדושים נערמים להם בבית, וארגון החפצים בתוכם גם הוא מלאכה עדינה, שכן גמלה החלטה בלבי לנקוט הפעם שיטתיות באריזה. הסיבה היא תקדימים של עוגמת נפש ממעברי דירה קודמים, כאשר הלילה הראשון והלא קל בבית החדש מצא אותי יושבת בוכייה בלבו של הר ארגזים פתוחים למחצה ומבולגנים בחיפוש נואש אחר מברשת השיניים שלי. לא הפעם! כבר עתה סדורים בדירתי זה לצד זה קרטונים מאורגנים למופת שמדבקות בצבעים עליזים מבשרות על תכולתם: "כלי אמבטיה"; "מכשירי חשמל – שביר!"; "בגדי קיץ"; "בגדי חורף"; "בגדי חורף שכבר לא עולים עליי"; "בגדי חורף שיעלו עליי מינוס 5 קילו מעכשיו"; בגדי חורף שכנראה לא יעלו עליי יותר לעולם אבל לבי אינו מניח לי לזרוק אותם" וכיוצא באלה.

ומכיוון שבסיבוב הזה הסדר והארגון בראש מעייניי, אני מנצלת את ההזדמנות כדי להיפטר מזבל רב מאוד שצברתי – מחברות שלא פתחתי מכיתה ח' וכנראה לא אפתח לעולם, קרם גוף ישן שכבר מריח כמו כרובית, פיסת בד כה דהויה ומסמורטטת עד שקשה לזהות אם בעברה המפואר היתה חזייה או חותלות… לא, רגע, זאת החולצה שלי מקייטנת אפק בכיתה ד', אין מצב שאני זורקת את זה. והאמת היא שאין כזה דבר יותר מדי קרם גוף, לא? תמיד צריך. ומחברות זה חלק מהעבר שלי. אה הא! את זוג הנעליים הירוקות האלה אני ללא ספק כבר לא צריכה, הוא הולך ישר לפ – – אופס, אלה הסנדוויצ'ים שלקחתי לעבודה לפני שבועיים, באמת תהיתי מה עלה בגורלם.

טוב נו, לזרוק ולסדר תמיד אפשר. יאללה לארגזים! חברת ההובלה – כלומר החבר'ה האלה שמתחלקים איתי החודש במשכורת בתמורה להסכמתם לשאת על גבם את הג'אנק שלי ממקום למקום – עוד מעט יגיעו… קרטונים או לא קרטונים, שיטתיות או לא שיטתיות, הרי ברור שרגע לפני שהם ייקחו את אחרוני הרהיטים אני עדיין אהיה עסוקה בלזרוק לתוך שקית אקראית של הרגע האחרון (הנושאת את המדבקה העליזה "תוהו ובוהו") בליל של חפצים תועים שכמעט נשכחו מאחור. ובסוף בסוף, כשהמשאית כבר תצפור לי מלמטה ואני אעבור מחדר לחדר ואעיף בדירה מבט אחד נוסף, אני אגלה את מברשת השיניים המיותמת שלי על השיש באמבטיה, אדחוף אותה בחופזה לרוכסן צדדי באחד משמונת התיקים השחורים הגדולים שנראים אותו דבר, אעמיס את התיק על כתפי ואסגור אחריי את הדלת.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים