מידה אחת למשול בכולן

פתגם עתיק בלטינית אומר: "Non calor sed umor est qui nobis incommodat"*, ונראה כאילו הוא נולד במחשבה על אימי הקיץ הישראלי שמשתולל כעת בחוץ. הקיץ הזה, שבגינו אני עצבנית עוד יותר מהמקובל בעדה שלי, הוא אויבו הגדול של כל אדם שמן – כפי שיודע היטב כל מי שאי פעם היה כזה (הקוראות א', ע', י', א', ק', מ', ד' … לעזאזל, כל הקוראות שלי – אתן יכולות לשבת, אני מתכוונת לשמנים אמיתיים).

ואוף, אני לא מדברת על אי-הנוחות הזו שנגרמת מלא להיות בכושר ולהזיע מכל תזוזה של הגוף באזורי-הסְפר שמחוץ למזגן; אני אפילו לא מדברת על כל הקונוטציות השליליות שיש לקיץ עבורנו, כל זיכרונות הילדות המכאיבים האלה – כשצחקו עלינו בבריכה, כשלעגו לנו בים, כשאמרו לנו שנורא השמנו בחופש, כשלא קנו לנו ארטיק כי "את לא צריכה את זה" ­– כי באמת, את מי זה מעניין עכשיו.

אני מדברת על בגדים, למען השם! על חנויות הבגדים הארורות. אני מדברת על סיבובי הסרק שלי בין חנויות בתקופה האחרונה בניסיון למצוא גופייה. בסך הכל גופייה… חם לי, הבו לי בגד קטן, קליל ונעים במידה שלי! חםםםםם, ואני עצבנית עליכם, בחיי.

למוכרים בחנויות: אתם לא תבינו את זה, אבל עברתי כברת דרך כדי להגיע למצב שבו אני מעוניינת לרכוש גופייה. התמודדתי, התבגרתי, השתפרתי, התקדמתי, השלכתי מאחוריי את הבושה, ובמאמץ רב השגתי את המסוגלות הנפשית להציג את זרועותיי לציבור, וכעת כל שאני זקוקה לו הוא גופייה במידה שלי. אז תקשיבו לי, ותקשיבו לי טוב: אני לא רוצה טוניקה, אני לא "רק אנסה למדוד" את החולצה הארוכה והחמה הזאת שהיא היחידה בחנות במידה שלי, ולא, אל תפנו אותי לפינה הקטנה במחסן שבה אתם מחזיקים דגם של חולצות פרחוניות גדולות עם כריות כתפיים שיצא מהמודה אפילו בחבר'ה של סבתא שלי. ובאותה הזדמנות, אני גם אשמח אם לבובה בחלון הראווה שלכם יהיו יותר מותניים, אשמח אם אוכל לראות את עצמי בתא המדידה במראה לא-מרזה שתשקף את גודלי האמיתי, ובעיקר – אשמח לשמוע הרבה פחות "אנחנו לא מחזיקים מידות כאלה!" והרבה יותר "אין בעיה, כל בגד בחנות קיים בכל טווח המידות, רק תבחרי מה את רוצה".

ליצרני הבגדים: נו, די עם זה, אנחנו יודעות שאתם מרמים במידות לרעתנו כדי שנרגיש שמנות. אנחנו יודעות שאתם מדפיסים 42 כשהמידה היא 40, ואנחנו חושבות שמגיע לכם למות על זה. ואם לא על זה, אז ללא ספק מגיע לכם למות על המצאת המידה XS (ראשי תיבות של Extra Satan), שכשנתקלים בה תמיד תוהים אם לא נכנסנו בטעות ל"שילב". ועדיף שאני בכלל לא אתחיל לדבר על השקר מעורר הפלצות ההוא שאתם משווקים לנו, ה"וואן-סייז" – השטח האפור של מידות הבגדים, חזיון התעתועים המפתה שמתפוגג מרה בתא המדידה, כשמכנסי הוואן-סייז נתקעים במעלה הירכיים מפני שבעצם אינם אלא עוד 38 מתסכל. One Size to rule them all!

לחברות הפרסום: כשהמהפכה תגיע, אתם תהיו הראשונים שתועמדו כנגד הקיר של סניף שומרי משקל, שם תחכה לכם ציפי שביט עם משקל אלקטרוני ותכריז במגאפון כמה אתם שמנים. זה הרי ברור כשֶמֶן בטוסט בהיר: אתם יושבים שם בפגישות העבודה שלכם ותוקעים קרואסון אחר קרואסון, בעודכם עסוקים בהמלכתה של גל העצמות הבאה שתדגמן את המותג המעפן של הלקוח שלכם. אתם לא חוסכים מאמצים ומזומנים כדי להנציח את אידיאל היופי השדוף, ובזאת דנים את הנשים הנורמליות בעולם הזה לטירוף; כי כאשר שלטי החוצות וכלי התקשורת מאביסים אותנו בתמונות של דחלילים שזוכים להערצת ההמונים, אז אנחנו חוזרות הביתה ומתבוננות בבבואתנו במראה באמבטיה, וכל מה שאנחנו מסוגלות לראות הוא ממוטה, נושאת מטוסים, מפלצת.

ליצרני ברבי: יש מצב שאתם מחזירים למדפים את ברבי בבגדי הוואי? לזו שלי נשברה זרוע.

לתקשורת ההמונים: לטלוויזיה, למגזינים, לאתרי האינטרנט והבאנרים המרושעים שלהם, לרדיו: די, חדלו לחבוט בדימוי העצמי שלנו. כמה סמים משלשלים יזרמו בביוב לפני שתפסיקו להציג שמנים באור מגוחך? כמה כספים יזרמו אל פסיכולוגים שיעבדו על שיקום דימוי הגוף של הקורבנות שלכם? כמה ילדים עוד יצטרכו לגדול במחשבה שהם מכוערים?

אז די, הספיק לי, קצתי בכל זה. נמאס לי להרגיש חריגה. לא רוצה יותר להתנצל בפני מוכרים מגעילים על הממדים שלי, ולא רוצה לכתת את רגליי בכל רחבי המדינה המיוזעת הזאת בחיפוש אחר גופייה שתעלה עליי.
החלטתי שהגיע הזמן לנסות מקום אחר! מדינה שבאופן מבריק מצליחה להיות בו בזמן גם זו שממציאה ומשווקת לעולם המערבי את אידיאל היופי האבסורדי הזה, וגם זו שממציאה ומשווקת לעולם המערבי את המזון המשמין ביותר האפשרי; מדינה שאוכלוסייתה היא השמנה ביותר בעולם, שבחנויותיה גם 7XL היא מידה לגיטימית, והחזקת אקסטרה-סמול היא עבירה שיש עמה קלון. ואיזה מזל שזו במקרה גם מדינה שניחנה באאוטלטים למכביר וסובלת ממשבר כלכלי קשה… אז זהו זה, עוד כמה ימים אני יוצאת לחפש את מזלי במדינה היחידה בעולם שיכולה לגרום לי להרגיש קצת פטיט, לשם שינוי. ואני מדברת כמובן על ארצות הברית, ארץ הקלוריות הבלתי מוגבלות.

סתם, סתם, אני עוד אחזור. טיול של 20 יום בסך הכל. נתראה בסוף אוגוסט!


* "זה לא החום, זו הלחות". טוב, זה לא באמת פתגם בלטינית, זה מכאן.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים