המופע המוטורי

אמש לימדו אותי החיים שוב עד כמה חשוב להקשיב להורינו וללמוד מניסיונם. רגע אחד מחריד של כמעט-אסון על כבישי הארץ, ונזכרתי מיד ביום החגיגי שבו קיבלתי רישיון נהיגה, לפני יותר מעשור, אז אמרה לי אמא את המשפט המהדהד בראשי עד היום: "בתי, הנה המפתח לאוטו, אבל אם תשרטי לי את הפגוש אני אפוצץ אותך מכות". אוקיי, אמרה שני משפטים המהדהדים בראשי עד היום, והשני היה "בתי, גם אם תהיי הנהגת הטובה ביותר בעולם, בכביש צאי מנקודת הנחה ששאר הנהגים סביבך גרועים מאוד". הו, כמה שאמא צדקה.

אתמול בלילה נהגתי לי דרומה, רוחי טובה עליי, מן הרדיו במכונית מסתלסלים להם פזמוני שבת מרוממי נפש. הנסיעה הארוכה קרובה לסיום, את כביש החוף כבר צלחתי בזהירות, גם נתיבי איילון המסוכנים מאחוריי, אני נכנסת לדרך עירונית וכבר קרובה מאוד ליעד – כל שנותר לי הוא להתענג על המוזיקה ועל האוויר הסתווי הנעים של סוף ספטמבר, לחכות בשלווה לאור הירוק ברמזור בכניסה לעיר חולון, לפנות פנייה אלגנטית ומדויקת שמאלה אל תוך הצומת ולגלות שאת כל שדה הראייה שלי תופסת מכונית אמריקאית ענקית במהירות מטורפת שחותכת שלושה נתיבים משמאלי לימיני וכמעט מתנגשת בי!!!

עד עכשיו אני מתקשה לשחזר מה בדיוק קרה שם בצומת. אני לא יודעת מנין הגיח האוויל הזה, לאן הוא מיהר, איך ייתכן שהוא לא ראה אותי, מי נתן לו רישיון, ולמה האידיוטים שהביאו אותו לעולם ויתרו על אמצעי מניעה. אני רק יודעת שאני הייתי בסדר גמור, וכמו שאמא אמרה – לפעמים נהג מטומטם אחר הוא שמכניס אותך לצרות. אני אולי לא חיית כביש משופשפת (מכוניות אני מזהה אך ורק לפי צבעים) ואני בטח לא נהגת המאה (מכירים עוד מישהו שהצליח להיכשל שלוש פעמים באותו טסט?); אבל ברגע הקריטי האינסטינקטים שלי היו בריאים וערניים, בלמתי בזמן וכנראה הצלתי את חיי, ולמרבה הצער גם את חייו של זה שניסה לרצוח את שנינו. למען האמת, כשנעצרתי לידו בצומת הבא וצרחתי עליו מבעד לחלון – כמובן, לא היה לו כל מושג מה התרחש זה עתה, והוא פשוט ישב לו שם בערס-מובּיל שלו לצלילי מוזיקה מחרישת אוזניים, בוהה אליי בטמטום – התחשק לי גם לנסות לרצוח אותו בחזרה, וקצת הצטערתי שאין לי דרך לעשות את זה בלי לדפוק את המכונית של אבא. הלקח: בכביש אל תהיה צודק – היה חמוש.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים