מאסטר שף

כשהזמנתי כמה חברות לקפוץ אליי לראות את הדירה החדשה, חשבתי בכיוון של ערב בנות נעים סביב קפה, צלחת עוגיות, חטיפים מלוחים, מקסימום פופקורן שאבשל במיקרו לגמרי בעצמי. ככל שהתקרב המועד התחלתי להבין שכדאי להשקיע יותר; החברות האלה הולכות איתי עוד מימי בית הספר, אבל זה ממש לא אומר שמגיע להן כיבוד של מסיבת כיתה.

להשקיע יותר? זה הזמן להודות שמעולם לא נחשדתי בווירטואוזיות במטבח, לכלימתן של דורי דורות הבשלניות בחסד עליון שהניב הענף המרוקאי של משפחתי. בזמנים שבהם מגיע מלאי האוכל במקררי לשפל, ואני מאלתרת ארוחה מחצי ביצה קשה, ענף סלרי ו-12 בוטנים, אני מדמיינת את אותה חבורת מרוקאיות, סבתות-סבתי, מביטות בי יחד מלמעלה וסופקות כפיים בשרניות. איך זה קרה? הרי סיריה הרוחשים של אמא, מטחנת הבשר של סבתא והמשטחים המשומנים שעליהם לשו בצק ומרציפן היו נופי ילדותי. במטבחיהן ישבתי, טעמתי, התבוננתי, טעמתי, רחרחתי, טעמתי וטעמתי עוד קצת. נכון שהעזרה שהושטתי להן הסתכמה בניקוי יעיל של קערות משאריות תערובת לעוגה (ומיותר לציין – ללא עזרת מים ונוזל כלים), אבל האם לא הייתי אמורה לספוג בדרך משהו מהמורשת הקולינרית הזאת?

האירוח הצפוי החדיר בי רוח קרב, והחלטתי להוכיח לעצמי ולעולם שגם אני יכולה; להיענות בכבוד לאתגר שהציבה בפניי השושלת ולהתקין סעודה שעוד ידובר בה רבות. יתרה מזאת, תכננתי ארוחת בריאות יוקרתית על טהרת הפלצנות התל-אביבית, כולל לחם מחיטת כוסומו חצי-נבוטה ופתיתי טופו מוקרמים על מצע כונפה בצל. יום האירוח, כך האמנתי, ימצא אותי עטוית סינר חינני, מהמהמת לי בהיסח הדעת בעודי קוצצת, בוחשת, מקציפה, יוצקת, בוללת, מגלענת, מתפיחה, חולטת, משחימה, מקמחת, בוזקת, מרדדת* – מנצחת על קונצרט נהדר של טעמים וריחות שיתקיים במטבחי שלי.

מה שלא הבאתי בחשבון הוא שאאחר לאותו קונצרט בגלל עבודתי המנג'סת, ולא יישאר לי זמן לכלום. וכך יום האירוח מצא אותי – שעה וחצי לפני מועד הגעת החברות – עטוית חולצה הולכת-ומתלכלכת ובלתי חיננית בעליל, מקללת חרש בעודי רוקדת על עשר חתונות בו זמנית במטבח הקטנטן. הו, קונצרט ללא ספק היה שם, אם אפשר לקרוא כך לקקופוניית הסירים הנופלים בצלצול על הרצפה, הבצל המיטגן על אש גבוהה מדי ומשפריץ לכל עבר, המים של הביצים הקשות הגולשים בתסיסה אל הגז, ומעל כל אלה זעקותיי כאשר ידיי העדינות והבלתי-מורגלות-בבישול פגשו להבי סכינים, שמן רותח וסתם ג'יפת אבוקדו (או כפי שקורא לזה ג' – קרם חייזרים).

לפרקים, בעיצומו של הבלגן, נדמה היה לי שכלי המטבח והמזונות השונים קשרו קשר נגדי, ובינם לבין עצמם הם מוצאים את חוסר האונים שלי משעשע מאוד. הייתם צריכים לראות את הבצל, לועג לי ממעמקי הטוסטר אובן, מתוך התבשיל שאמור היה להפוך לאנטיפסטי עסיסי – היי לך! תביטי בי משתזף לי פה בחום גבוה מדי, עוד שנייה אהפוך לאודים עשנים בעוד ידייך העסוקות תחובות בממרח הטונה! מואהאהאהא! ועוגת התפוחים, מצדה, מרכלת עליי עם המָרית המונחת עליה – פחחחחח, ברור שאין לה שום מושג מה לעשות במרית, היא פשוט קנתה אחת כדי שתוכל להגיד שיש לה מרית במטבח…

~~~~

כדי לעשות סיפור ארוך נמוך, בסופו של דבר אלתרתי תקרובת זריזה, ואפילו סידרתי אותה באופן יחסית אסתטי על שולחן האוכל. אישית אני חושבת שסלט החסה-ותותים שלי היה הצלחה מסחררת (במיוחד הרצפה והטלוויזיה נהנו ממנו מאוד, כשהתינוקת של חברתי י' כיבדה אותם).

אנצל במה זו כדי להתנצל בפני האורחות היקרות שלי על שמצאו אותי מזיעה במטבח במקום שאקדם את פניהן בכניסה לבית בחיוך על רקע ניחוחות אפייה מפתים, וגם על שהארוחה לא הצליחה להיות ארוחת הבריאות היוקרתית המתוכננת. אבל העיקר שהיה כיף, לא? מבטיחה לתרגל ולהצליח יותר בפעם הבאה!

ולסבתות-רבותיי המרוקאיות אומר רק זאת: להבא אני חושבת שאשתמש בשיטה קלה משלכן שמאפשר לי העידן המודרני – תרכשו ותסעדו.


* מצטערת, לא יכולתי להתאפק. בבישול יש כל כך הרבה פעלים מוצלחים!


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים