מה הורג אותנו

יש ריח משברי באוויר, אפשר להרגיש אותו בשבוע-שבועיים האחרונים. חוסר ודאות, כאוס, אי יציבות, רגע אחד טירוף ובמשנהו ניסיונות לאסוף את השברים ולהבין מה התרחש. לא, אני לא מדברת על הפריימריז בקדימה, וטלטלות וול סטריט מעניינות אותי כשמש דאשתקד; אני מתכוונת לחגים, כמובן.

חגי ישראל* ואני תמיד נהגנו חשדנות זה כלפי זה; אני מפני שברבות השנים למדתי שהם לא ממש מספקים לי סיבות לחגוג, והם מפני שכנראה חשו בניכור ההולך וגובר שלי. יחסינו התערערו בשנות ילדותי המוקדמות. כבר אז יצרתי קשר פבלובי למדי בין התקרבות מועד עברי בלוח השנה לבין התחשרות ענני מריבה, לחצים וכעסים משפחתיים מעל ראשי. מאמציי האחרונים לנסות לחבב את החגים עלו על שרטון זמן מה לאחר סיום התיכון, כאשר הבנתי שאפילו חופש ארוך ומגניב כבר לא ייצא לי מהם. קצרה היריעה (האינטרנט עוד עלול להיגמר לי) מלפרט את מסכת העוועים שליוותה מדי שנה את תקופות החגים עד שכמעט והושמד כל שריד לחיבתי אליהם. רובכם ממילא יודעים על מה אני מדברת, ואם אתם לא יודעים – כל הכבוד, מאחלת לכם שנה טובה ומתוקה, ותיחנקו אמן, אתם והילדות הנורמלית שלכם.

אבל כל זה הוא נחלת העבר (והפסיכותרפיה), ומה שמעניין אותי כרגע הוא רובד אחר של הסוגיה – הבעיה הוותיקה של חגים vs. דיאטה, ודווקא כאן אני רוצה לצאת להגנת החגים המשוקצים. כן, שמענו, הם מציבים פיתויים קשים בפני שומרי המשקל: הארוחות הכבדות, המשתרעות לעתים על פני כמה ימים, הלחצים המשפחתיים או לחלופין דווקא הבדידות, שמעוררים אכילה מופרזת אצל מי שמוּעדים לכך – אני חושבת שאם אקרא עוד כתבה אחת שמספרת על כך איאלץ לטרוף איזה קרואסון מרוב יגון (ושיעמום). הכל ידוע, הכל מוכר ואולי קצת נכון – ובכל זאת, בכנות, זה נשמע לי כמו תירוץ אחד גדול. ואת זה אני אומרת כמי שמוכנה לאמץ לחיקה (ולחִכּה) כמעט כל תירוץ אפשרי לאכול, וכל קושי קטן מבריח אותה אל בין זרועות הפחמימות המנחמות.

כי עם כל הכבוד לארוחות החג, אני חושבת שקצת מפריזים בערכו של הפיתוי הקולינרי הזה. לאחר שנים שבהן הסבתי בין השאר לשולחנות החג של משפחות מרוקאיות, פולניות, בולגריות, בוכריות, ארגנטינאיות והונגריות, הריני לקבוע – חגיגית – שהאוכל בארוחות האלה נוטה להיות משעמם במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב נחשף האורח המסכן לזוועות עדתיות של ממש (כן, אתם יודעים מי אתם… משוגעים… הקטנית הזאת בפירוש אינה מיועדת למאכל!). בדרך כלל הדבר היחיד על שולחן החג שמעורר בי כמיהה דובית אמיתית הוא צלוחית הדבש, ובפסח אפילו העונג הפעוט הזה חסר. את האתגר הגדול ביותר מציג לי חנוכה, בדמותן של הסופגניות תבדל"א, אבל מכיוון שמכל בחינה אחרת הוא חג מתגמל ואפילו אהוב עליי מאוד, הרי זו סיטואציה של פיתוי-פיצוי, ואני יכולה לחיות עם זה.

ועם כל הכבוד לארוחות החג, חיי היומיום מציבים בפנינו את אותם קשיים רגשיים מהסוג המעודד הפרעות אכילה. יתר על כן – הם מציגים גם מכשולים גסטרונומיים מפתים ותכופים הרבה יותר. אם נניח בצד לרגע את בעיית המגורים בעיר ללא הפסקה שאינספור פטיסריותיה ושוקולטריותיה מנסות להדיח אותי לדבר עבירה 24 שעות ביממה, הרי שהמהמורה הגדולה יותר בדרכי אל הרזון והבלונד היא עבודתי.
אופיו של מקום העבודה הזה מזמן לעובדים בו צ'ופרים חינמיים למכביר (לרוב ממתקים), ונוסף על אלו מצטבר באופן יומיומי מזון גורמה ממסעדות הסביבה שמי שרכשו אותו מעוניינים משום מה להיפטר ממנו. החמור מכל הוא שמרגע שמתגלה דבר מה אכיל אי שם במשרד, כולנו מתוודעים לכך מיד במייל חגיגי. למעשה מאז שאני מועסקת בארגון גדול, האויב מספר אחת של הדיאטה שלי הוא המייל בתפוצה הכלל-ארגונית, המעדכן ללא הרף על חדשות האוכל. הנה לקט הודעות שתקפו את האאוטלוק שלי – כולן ממש מהימים האחרונים (ואני יודעת שחלקכם תשנאו אותי על כך ולא תבינו על מה ולמה ההתבכיינות, אבל זה רק בגלל שאתם לא מבינים עד כמה זה קשה, מה שאומר שאתם רזים – ואם כך מוטב שתשתקו):

  • "סנדוויצ'ים וכיבוד מקונדיטוריית מתוקה במטבחון הגדול".
  • "למסירה: פסטה מחיטה מלאה שוחה ברוטב עגבניות. עשו טובה וקחו את זה ממני".
  • "חזרתי מחו"ל. שוקולדים מהדיוטי פרי על שולחני".
  • "עוגת שמרים דבש וצימוקים של אסם, הראשונה מבין אלפי עוגות הדבש שעוד יגיעו לפני החג, במטבח הגדול".
  • "מאפי שמרים מתוקים, טריים, שווים, במטבח הגדול".
  • "גלידות חדשות בטעמי מלבי ודבש-וניל במטבח הקטן".
  • "סנדוויץ' שלם מלחם ארז אצלי למי שרוצה".
  • "שלום. אני עוזב. לציון האירוע, יהיו בורקסים עוד רבע שעה".
  • "כולם מוזמנים לטעום עוגה. לא, אני לא עוזב, פשוט התחתנתי".

שתי הדוגמאות האחרונות סוגרות מעגל עם בעיית החגים דלעיל, שכן הן מדגימות את האופן הכפייתי שבו התרגלנו לציין כל התרחשות במעגל חיינו בצריכת מזון (ובאילוץ הסובבים אותנו לעשות כך). וזוהי הלוא פילוסופיית החגים המוצהרת: שנה חדשה מתחילה? עונה חקלאית חדשה מגיעה? העם היהודי שוב נמלט בעור שיניו מאיזה צורר? הבה נבלוסה!

והאם זו לא בדיוק הבעיה שהדיאטניות תמיד מצביעות עליה? מזון אינו אלא דלק לגוף, כך נאמר לי שוב ושוב, ויש לצרוך אותו רק כשרעבים, ולא כפורקן לרגשות. אם כך אני, שלא לומר העם היהודי כולו, מוכרחים למצוא דרך חלופית להביע אירועים ורגשות, לציין שמחה/אבֶל/עזיבת מקום עבודה/ניצחון על עמלק וכדומה; דרך שאינה כרוכה בהשמנה. אי אפשר סתם לקנות פרחים או משהו? לקפוץ במקום? ללבוש כתום? לנשק צפרדעים?


* חנוכה, פורים ושבועות: האמור לעיל אינו כולל אתכם – תבואו כל יום. ראש השנה ופסח: להתראות בסיוטיי.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים