הממלכה הקטנה

A.P.M

זמן רב לא דיווחתי כאן על ענייני המגורים שלי. כך הוחמץ תאריך יום השנה לכניסתי לדירה אי אז בפברואר, שבו היה עליי לספר על המשא ומתן הנרגש על חידוש החוזה שלי לשנה נוספת. טוב, הוא היה נרגש לפחות מצדי, שכן ידעתי שבעלי הדירה מתכוונים להעלות את השכ"ד, והייתי מוכנה לעשות הכל כדי לשכנע אותם לוותר לי – ובלבד שלא אמצא עצמי שוב באודישנים אינסופיים ברחבי תל אביב בחיפוש אחר דירה זולה יותר; בעל הדירה, לעומת זאת, לא היה נרגש כלל, ושמר על ארשת הפנים האדישה-עד-אימה הרגילה שלו כשנקב בסכום ההעלאה. בדיוק כשעמדתי להציע לו את גופי, עלה בדעתי לנסות תחילה לנקוט טקטיקה שמרנית-אך-מחושבת-היטב, כדלהלן: "נו 'בקשה אל תעלו ת'שכר דירה אני מרוששת הורידו לנו ת'משכורת בעבודה אין לי כסף לאכול יש משבר כלכלי עולמי וזה לא פייר ואוף ופליז פליז פליז אל תעלו!". בעל הדירה נראה אחוז פליאה מעצם ניסיוני התמוה לפנות ללבו (ב"אחוז פליאה" כוונתי שנפער צל-צלו של סדק קטנטן בזוויות פיו החתום-בזעף-תמידי), ונראה שרק מחמת ההלם ניאות להתפשר ולהעלות את שכר הדירה בסכום זניח בלבד. נרגעתי, חתמתי – ובא לציון גואל.

אלא שמאוחר יותר כנראה נתקפו הוא ובעלי הדירה האחרים חרטה עזה על הון העתק שוויתרו עליו ברגע של חולשה איתי, וכדי לפצות עצמם פנו למרר את חייהם של שאר השותפנים בדירה שלנו. עם בוא מועדי חידוש החוזה של כל אחד מהם, נקבו בעלי הדירה בסכומי העלאה בלתי אפשריים, והשותפנים החלו בורחים בזה אחר זה. שניים מהם מחפשים עכשיו דירה זולה יותר, והשלישית כבר הספיקה לעזוב – ובימים אלה מוחלפת אט אט בידי דיירת חדשה.

למה אט אט? משום שכניסת השותפנה החדשה התגלתה כתהליך מורכב וארוך, הנמשך (נכון לכתיבת שורות אלו) כבר שבוע. מדי יום בשבוע שעבר פקדו את הדירה שלנו אנשי מקצוע, בני משפחה וצמיתים למיניהם מפמלייתה של הדיירת כדי להכין את השטח לכניסתה. בוקר אחד, למשל, גילינו שבמטבח המשותף הפצפון שלנו הופיע מקרר גדול שנרכש מבעוד מועד עבור הדיירת, והוצב אחר כבוד לצד המקרר שכבר קיים במטבח – אגב דחיקתם של הטוסטר אובן והמיקרוגל המשותפים שלנו לפינה נידחת (ונטולת שקעים חשמליים!). בימים הבאים החלו לצוץ בדירה, כאמור, בעלי מלאכה למיניהם – שיפוצניקים, צבּעים, מובילים, נגרים, טכנאים – שעמלו ללא לאות על הכנתה של הדירה לקראת ביאת הדיירת. אני תמהה, האם הבחורה מודעת לכך שהיא עתידה לחיות בשכירות בתוך חדר וחצי בדירה מחולקת בתל אביב ששייכת למישהו אחר? הפמליה שלה מכינה את החדר עבורה ברצינות כה תהומית, עד שנדמה שהיא מתכננת כאן את אחוזת חלומותיה, בית המידות אשר תוריש לצאצאיה.

כאשר הובלה לכאן פלזמה עצומת ממדים, שמסופקתני אם יש בחדר וחצי ההוא די מקום לצפות בה בלי להתעוור, כולנו כבר היינו משוכנעים שהנה אישיות דיפלומטית רמת מעלה עוברת להתגורר במחיצתנו. עד מהרה התברר שהניחוש לא לגמרי מוגזם: הדיירת העתידית אך זה עתה באה ארצה מחו"ל, כך בישרו לנו אחותה ואביה, אשר מפקחים מקרוב על עבודות השיפוץ. האב, טיפוס נוגע (סכנת נפשות לעמוד בקרבתו), חלק עמנו את חששותיו מפני קשיי הסתגלותה של בתו, אשר ביבשת שממנה באה הורגלה, לדבריו, במשרתים שחורים בבית. האחות, טיפוס קולני, חלקה עמנו את שאט הנפש שלה ממצב הניקיון במטבח המשותף שלנו. שניהם, טיפוסים מתנשאים, חלקו עמי את השתוממותם על שאני מרהיבה עוז להלין באוזניהם על ההפרעה המתמשכת. כי מה לעשות, בשלב מסוים פקעה סבלנותי נוכח הרעש (בשמונה בבוקר ביום שישי), אבק השיפוצים, הרעת התנאים במטבח הצר-ממילא, הארגזים החוסמים כמעט לגמרי את הכניסה לדירה, ערימות הזבל וחומרי האריזה שמתגוללים בכל פינה, ושאלתי אותם מתי זה ייגמר. השניים נראו הלומי אכזבה על שאינני מבכרת לקבל בסבר פנים יפות את נסיכתם. האבא קצת נגע בי מרוב תדהמה.

לקינוח השיפוצים – או לפחות, אני מטפחת תקווה שאלו אכן פעמי הסיום – נשכרו שתי שפחות, אה, כלומר מנקות שחורות, שקיבלו הוראה לחטא את דירת הדיירת העתידית פלוס המסדרון והמטבח המשותפים. זאת כדי שכפות רגליה הענוגות של הדיירת, שהורגלו כנראה לפסוע לכל מקום על עלי ורדים שפיזרו לפניה השפחות, לא תחושנה חלילה במגעו של אבק, וכפות ידיה המלכותיות לא תיתקלנה בשאריות צבע. להגנתי ולהגנת שותפניי עליי לציין בשלב זה כי השטח המשותף, הגם שאינו מצטיין בניקיון בימים כתיקונם, מעולם לא נראה רע כמו בימים שעבדו בקרבתו המשפצים בשירות הדיירת, שהותירו אחריהם טינופת למכביר. ועל כן לפחות עניין המנקות השחורות התקבל מצדנו בברכה, אם גם בהשתוממות (שתי מנקות? לחדר וחצי פלוס מסדרון ומטבח?).

ובאשר לדיירת עצמה, ובכן… במיוחד לאור פרץ הציניות הצורב שלי כאן למעלה, אני מניחה שעליי לסיים בווידוי קטן בנימה כנה. פגשתי אותה. חרף החשש שתהיה מפונקת להחריד, היא נראית חביבה לאין שיעור יותר מקרובי משפחתה המלחיצים. למעשה, היא עשתה רושם כה חביב, שמצאתי את עצמי הערב אופה לה עוגיות כמחוות "ברוכה הבאה", בדיוק כפי שחינכה אותי אמא לקבל פני שכנים חדשים. לעזאזל, היה הרבה יותר כיף לדמיין אותה מועדת על השטיח האדום שפרשו לה בחדר ומרסקת על הרצפה את הפלזמה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים