נשים קטנות

רציתי לכתוב משהו לכבוד יום האישה הבינלאומי, שחל ב-8 במרץ, אולם זה נדחה לעכשיו עקב סדרה של מצבים רפואיים שאובחנו אצלי לאחרונה, ובהם דלקת בדרכי השקר, חוסר-מעש כרוני ואי-סבילות לעבודה מאומצת.

על כל פנים, הפוסט נולד מן המחשבה שביום האישה על כל אחת ואחת מאיתנו להתבונן עמוק בנפשה פנימה ולחשוב מהו מקומה בעולמנו, עולם המנוהל בידי גברים. ביום האישה על כל אחת ואחת מאיתנו להתבונן גם החוצה, מסביב לה, ולחפש את חנות הבגדים הקרובה ביותר, כי חובה מקודשת היא לנצל את הנחות הענק שמוצעות לנו ביום זה, שבשילוב עם מבצעי סוף העונה יוצרות סיילים שממש כואב הלב להחמיץ.

וזו הייתה כנראה התגלמות הבלוף של הפמיניזם האישי שלי, כאן בתל אביב במאה ה-21. אני לא מתעניינת בפמיניזם ולא בדרכים להגשים אותו – אני רק רוצה בגדים חדשים.

כאישה בחברה המערבית בעידן שלנו, אורחות חיי היו אמורים לתת ביטוי לעוצמה הנשית, הגירל-פאוור הכה מדובר. אחרי הכל אני חיה בחברה נאורה, וכך נאמר לי כל הזמן: אישה שווה לא פחות מגבר, אישה זה כוח, אישה מסוגלת לכל. אל תהיי סתם עצמך, הלוזרית, הנכנעת לתכתיבי החברה הגברית – הֲיִי אשת-על! דחפי, התקדמי, הגשימי, הראי לגברים האלה מה את יכולה, היי אישה לדוגמה, מופת של עצמאות, יוזמה ויצירתיות. הלוא לשם מה המציאו את הפמיניזם, אם לא כדי לאפשר לכל אחת ואחת מאיתנו להיות אלילה, דיווה, אשת-חיל, סופר-וומן, מגה-בייב, אולטרה-רחם (את האחרון המצאתי. אבל מי יודע, אולי זה עוד יתפוס). אחרי הכל אנחנו, הנשים, מחזיקות בלעדית בסגולת המולטי-טאסקינג האגדית, אז אוי ואבוי לך אם לא תממשי את הפוטנציאל האדיר הזה. את האישה החדשה, הפוסט-מודרנית, ומוטב שתהיי אסירת תודה על כך; על שאחרי שנים של מאבק פמיניסטי, לך יש כעת כל החופש שבעולם לבשל, לטפל, לגדל, לתפעל, לחתל, להתעמל, לטלפן, להתעניין, לסמס, לכבס, לתמוך, לחסוך, ללמוד, לעבוד, להשקיע, להניע, להזיע, לשאוף, לנזוף, להרוויח, להצליח – וכל זה בעת ובעונה אחת. ותעשי טובה, תשתדלי גם להיראות מטופחת כשאת עושה את כל זה. ורזה.

הבעיה היא שכל האפשרויות הפתוחות וההזדמנויות הנהדרות הללו נחוות אצל חלקנו – טוב, אצלי, תפסתם אותי – כערימה כבדה של ציפיות שכתפינו שחות תחתן. אנחנו נשים, משמע חובת ההוכחה עלינו, ובינוניות היא כבר לא אופציה. וקשה, קשה להגשים אידיאל שכזה. קשה משום שזה מוגזם, משום שהמציאות שלנו דורשת פשרות, וגם משום שאת מעט הזמן הפנוי והאנרגיה שאולי יכולנו להקדיש כדי לממש את האג'נדה הזאת, אנו נאלצות להקדיש לשיער. כן, כן, שיער: חפיפתו, ריכוכו, סירוקו, איסופו, פיזורו, קיצוצו, החלקתו, סלסולו, הסרתו מן המקומות שבהם מצפים מאיתנו להסירו. עם מחויבות כזאת על הראש, למי נשאר זמן וכוח לפמיניזם?

אפשר להבין, אם כן, למה כה מעטות מאיתנו מרוצות מעצמן – אנחנו פשוט לא עומדות בציפיות. וגם אני מוצאת עצמי נטרדת מהמחשבה שכאישה מודרנית, אני כנראה סוג של אכזבה. אני מביטה בחיי ובאופיי וקצת מתבאסת לגלות שהם לרוב משקפים לא סופר-וומן מסחררת, כי אם סטריאוטיפ שחוק, קלישאה נלעגת-משהו של נשיות.
נראה שכל העובדות נגדי: אני בוכה הרבה, אבל קניית בגדים עושה פלאים לשיפור מצב רוחי; אני לא יודעת לתקן לבד סתימות במקלחת או תקלות במחשב, ופה ושם גם לא מסתדרת עם פקקים ומכסים שמוברגים חזק מדי; אני קרובה להיסטריה בקרבתם של חרקים, זוחלים וטפסים של מס הכנסה; אני חווה סוג של אושר כשאני מוצאת קוסמטיקאית אמינה, גינקולוגית טובה, מסקרה במחיר מציאה או מבצע במחלקת כלי בית בסופר, וממהרת לבשר על כל אלה לחברותיי בשיחות טלפון ארכניות – נכון, אני מחזיקה קאדר של חברות שעמן אני נוהגת לפטפט בלי הכרה, גם על הנושאים המטומטמים ביותר שעולים על הדעת; יש לי תסביך תחת, תסביך שיער ותסביך הורים; אני מוצאת שקומדיות רומנטיות הן לפעמים אופציית צפייה ראויה; אני נהנית לשמוע רכילות, ועוד יותר אם לאחר מכן יש לי הזדמנות להפיץ אותה; אני אוהבת להתחבק, לקבל מחמאות, לשמוע שאני מוצלחת, יפה וחכמה ושאוהבים אותי; ו- כן, לעתים קרובות מדי נשבר לי ללכת זקופה, להכניס את הבטן ולמצות פוטנציאלים, ואני מעדיפה להתכרבל, להתבטל, להתפנק, ושאחרים יעשו בשבילי. ואם להיות עוד יותר כנה, ברגעי חולשה נדמה לי שבחיים האלה אוכל להיות מאושרת, שלמה, שלווה ומוגנת מפני כל רע (ומפני חרקים, זוחלים וטפסים של מס הכנסה) – אך ורק כשלצדי תומך בי מישהו שניחן בכרומוזומים XY. לא נעים, אבל מה לעשות, זה מה יש. לא פמיניזם, לא אישה חדשה, לא המאה ה-21 ולא נעליים.

(על מי אני עובדת – כן נעליים. ועוד איך נעליים. הרבה נעליים! נעליים יקרות! מגפיים!! סנדלים!! תנו לי עוד!!!).


תגובות

נשים קטנות — 2 תגובות

  1. גאוני! פרצתי בצחוק והנהנתי בהסכמה ואין ספק בכלל שכתבת גם אותי. מקסים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים