לגדול בלי בושה

בשבוע שעבר החלטתי שכמצופה מבחורה בגילי שגרה לבד ועובדת לפרנסת(בעלי דירת)ה במשרת ניין-טו-פייב מסודרת, עליי לדעת סוף סוף להתמודד עם עניינים של גדולים. ובמקרה זה, לחשוב על עתידי ולהסדיר בעבודה את קרן הפנסיה שלי.

הצרה עם עניינים של גדולים היא שרק הגדולים יודעים איך לטפל בהם, וגם זה רק אם כשהם עצמם נהיו גדולים, הם שאלו את הגדולים מהם, ואלה העבירו להם את כל מה שהם יודעים. עד כה, בעשור שבו אני (מסיבות שלא לגמרי ברורות לי) נחשבת לגדולה, הפניתי עורף לעניינים אפורים עלומים אלו, או לפחות דחקתי אותם לקרן זווית עד לרגע שבו אי אפשר היה יותר להתעלם. כך למשל, כשנה לאחר שחרורי מהצבא הודיע לי המוסד לביטוח לאומי במכתב שאני חייבת לו יותר מ-1,000 שקל. אני שונאת להיות חייבת, ולכן החלטתי להסדיר את החוב בהקדם. כלומר, מיד לאחר שאברר עם אחד הגדולים מי בדיוק מבקש את כספי ועל שום מה.

– אבא, מה זה ביטוח לאומי?
– זה מין גוף שעל פי חוק עלייך להפריש לו כסף מדי חודש, כדי שבבוא העת הכסף ישמש אותו לדאוג לך במקרה של מחלה, לידה, אבטלה או זקנה.

שנים חלפו, עברתי מקומות עבודה, ו – תופים – משכורתי אף חצתה את רף שכר המינימום. אבל כשגמרתי ללגום מן השמפניה נתחוור לי כי עלוקה חדשה נצמדה לנחיל הממשלתי המוצץ את כספי הדל.

– אבא, מה זה מס הכנסה?
– זה מין גוף שעל פי חוק עלייך להפריש לו כסף מדי חודש, כדי שבבוא העת הכסף ישמש אותו ל- – ל- – (?!) — עזבי מותק, זה פשוט יירד לך אוטומטית מהמשכורת.

ועכשיו הגיע הזמן לחשוב על העתיד. אני לא נהיית צעירה יותר, גיל 30 כבר קורץ לי מן האופק, ונראה כי לא אספיק לומר "שה! נותנים חדשות" וכבר יגיע גיל הפרישה, וצריך להיערך לזה. כך מצאתי את עצמי בבוקרו של פורים – מכל הימים – ישובה במשרדו של סוכן ביטוח, בורה עד מאוד ודי חרדה, על מנת שזה ילמד אותי קרן גמלאות מהי. כלומר יסביר מיהו הגוף הרוצה לנגוס הפעם בשכרי (ולשם שינוי מבקש רשות לעשות זאת).

לרווחתי הגדולה, ההסבר היה פשוט מאוד: אני ומעסיקיי מפרישים כסף לקופה במשך כל שנות עבודתי, והקופה מצדה תקיים אותי בבוא היום כשאפרוש לגמלאות. "וואו, זה היה קל!", חייכתי, "איפה לחתום?". או אז הרצינו פניו של הסוכן והוא צלל אל ים של הסברים חדשים על אפשרויות והסתברויות שונות וסוגים אינספור של קרנות, קופות, קצבאות, עתודות ופוזמקאות*. בעודי נאבקת לגרש את הערפלים ממוחי ולשמור על ריכוז בשיטפון העניינים-של-גדולים שגאה עליי, צפיתי בסוכן שולף מאי שם נייר בריסטול וטושים ומתחיל לשרטט בלהט גרפים ססגוניים שמטרתם להמחיש לי באילו אופנים שונים אפשר ליהנות מהכסף לעת זקנה, או לעת נכות פתאומית רחמנא ליצלן, או לעת מות בן הזוג חס וחלילה, או לעת אסון מחריד אחר טפו טפו חמסה חמסה שום בצל.

נדמה לי שאיבדתי אותו סופית מתישהו באמצע ההסבר על המצב ההיפותטי שבו עמית בקופה המקבל מוצר פנסיוני מסוג קצבה לא-משלמת ושבוטח באובדן כושר עבודה זכאי על פי האיזון האקטוארי בעת הפרישה לתשואות טובות עקב מותה בטרם עת של הצ'ינצ'ילה שלו. למעשה כבר שקלתי להקדים רפואה למכה ולקפד את פתיל חיי הצעירים כבר באותו הרגע, בטרם יבואו עליי נבואות הזעם של סוכן הביטוח הנלהב; מזלי שהיה פורים. לא באמת יכולתי לחשוב מחשבות שחורות מדי בעודי יושבת שם בתלבושת פרת משה רבנו (כולל כנפיים!), ומולי סוכן ביטוח שהבעתו קשוחה אך לראשו פאה בלונדינית נשית עקומה.

שעה מאוחר יותר יצאתי מהמשרד מהורהרת. השכלתי התיכונית והאקדמית נתנה לי כה רבות – היכולת לחשב אחוזים ומשוואות בשני נעלמים; היכולת לקרוא שירה בלטינית; היכולת לדחוס פרק שלם בהיסטוריה של ימי הביניים בכתב צפוף על פנים כף היד שלי. אבל למה אף אחד לא הציע לי מעולם קורס אלמנטרי על החיים כאדם מבוגר? מה עם איזה "יסודות קביעת תורים בקופת חולים – מתחילים"? או "איך לנהל חשבון בנק בלי שירמו אותך – מתקדמים"? שלא לומר "כיצד ממלאים טופס תיאום מס – תרגול"? ובהן צדק, לעולם לא הייתי מבריזה משיעורים ב"איך יוצאים מבית ההורים בשלום, מוצאים דירה נחמדה, עבודה מתגמלת ובן זוג אוהב ומצליחים לנהל חיים טובים, מספקים ועצמאיים כלכלית ורגשית".


* הוא לא באמת הזכיר גרביים. סתם בודקת ערנות.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים