הבלי לידה

כל כך הרבה זמן לא כתבתי, ודווקא בשנה משמעותית כל כך – השנה שבה הפכנו, בן זוגי ואני, להורים.

החיים התהפכו, הכול השתנה, וגם שבעה חודשים אחרי בוא התינוקת אני עדיין רק מתחילה להבין מה קורה לי, לנו, ועדיין תוהה, כל הזמן תוהה. למשל, איך אפשר להיות מאושרת כל כך ומדוכאת עד עפר בו בזמן. איך אפשר להתעורר אליה חמש פעמים בלילה ובכל זאת להתמוגג כשהיא משמיעה את הקולות הראשונים שלה בבוקר. איך אפשר שידיים קטנות כל כך יעיפו קקי גבוה כל כך ואיך מנקים את זה עכשיו מהווילונות.

גם אחרי שבעה חודשים אני עדיין לא תופסת שאני אחד מהוריו של גור האדם הענוג הזה. למרות שראינו אותה במו עינינו באה לעולם. למרות שעבדתי קשה ברגעים שבהם היא הייתה בדרכה לאוויר העולם. הלידה הייתה מרגשת מאוד, כואבת מאוד, חוויה ראשונית ומדהימה; אבל במבט לאחור היא קצת מחווירה בהשוואה לימים הראשונים עם התינוקת, ואפילו בהשוואה לתשעת ירחי הבחילה שבהם נשאתי אותה.

ההיריון שלי היה תקין ובריא לאורך כל הדרך, ועם זאת סבלתי מן הסתם מתופעות הלוואי של הריונות, ובהיותי קוטרית מקצועית, לא בזבזתי רגע והתחלתי להתלונן באינטנסיביות מרגע שהפציעו התסמינים. למרבה הצער גיליתי עד מהרה שהולכות ואוזלות לי האוזניים הקשובות (כלומר, של מי שלא גרים איתי ולא מוכרחים לשמוע את זה כל היום. סליחה, עמי!). מה לעשות, אני בת 35 – כולן כבר היו בהיריון לפניי, כולן כבר עברו את זה כמו גדולות, אז מה, פתאום להתפנק לי כאילו המצאתי את ההיריון? חוץ מזה, מסתובבות להן בעולם, ממש כאן בינינו, נשים שההיריון שלהן היה הוליוודי, זוהר ופורח, ולאלה בכלל לא היה מושג על מה אני מדברת. ובכלל, הגיע שלב שבו הסתפקו הבריות בלשגר לכיווני את צמד המילים המפרגנות "חכי חכי" (אני אתרגם: שתקי צעירה).

אבל הבעיה העיקרית הייתה שתופעות ההיריון שלי הלכו ונעשו אזוטריות. אם בהתחלה התלוננתי כמו כולן על עייפות, חולשה ופנים שמנוניות, עד מהרה הלכו טרוניותיי והתמקדו בתחום הבחילות וההקאות, ובפרט ברגישות עזה ועיקשת לריחות. נכון, בהתחלה זה קורה כמעט לכולן, ובכל הפורומים הנחמדים שהוּבלתי אליהם בעקבות הגיגול הנואש "עד מתי בחילות" הבטיחו שזה יעבור תוך כמה שבועות. או בשבוע 13. או בתחילת השליש השני. או גג בשבוע 16. כשזה עדיין לא קרה, שאלתי את הגינקולוג שלי והוא אמר שלפעמים זה נמשך גם עד שבוע 20. וכשאפילו הוא התחיל להניד ראשו ברחמים בכל פעם שנשאתי אליו פנים ירקרקות, הבנתי שזה כנראה יישאר איתי עד חדר הלידה, ומי יודע – אולי גם מעבר לו.

כשאני אומרת "רגישות עזה ועיקשת לריחות" אני לא מתכוונת להריונית הקלאסית שבעלה טיגן קציצות במטבח והיא מקיאה את נשמתה והולכת לישון אצל ההורים עד שהבית יתאוורר. אני מתכוונת לדחייה, עד כדי בחילה והקאה, ממגוון אקראי ומשונה של ריחות, גם (או בעיקר) כאלה שנחשבים ל"טובים". ריחות של – נשבעת שאני לא ממציאה כלום – בשמים ודיאודורנטים, סבוני רחצה וסבוני כלים, שמפו, חומרי ניקוי, מטהרי אוויר, שקיות ניילון, ערמות נייר, בגדים מכובסים מדי, הריח של האוטו, הריח שהאוטו משאיר על בגדי הנוסעים בו, ריח של אוויר מזגנים, ריח התיק שלי על כל תכולתו, לרבות חפיסות "תיק תק", ארנק ומשקפיים; כן, הסתובבתי כל ההיריון בלי המשקפיים שלי כי לא יכולתי לשאת את ריח המסגרת שלהם.
שנמשיך?
ריח חדר השינה שלנו ובפרט ארון הבגדים, ריח חדר העבודה שלי, ריח לובי הבניין של אמא שלי, ריח לא מוגדר שעלה מבית השכנים כל בוקר והרס לי כל ארוחת בוקר, ריח האפטרשייב של אחד השכנים שנשאר על ידית דלת הבניין בכל פעם שנגע בה. ובאופן כללי, הריח שהדיף העולם כולו מהרגע שפקחתי עיניים בבוקר ועד הרגע שנרדמתי, פניי תחובות עמוק בכר (שאת ריחו הצלחתי לשאת, למרבה המזל. בעיקר אם חלף קצת זמן מאז כובסה הציפית).

כן, ותודה ששאלתם, ניסיתי להריח לימון. ניסיתי גם לשתות סודה. יצאתי לסיבוב הליכה בחוץ. אכלתי קרטיבים. ענדתי צמידים נגד בחילה. בלעתי כמוסות ג'ינג'ר. קיבלתי ברכה מרבנים.

(לא, סתם. בלי רבנים.)

הרגישות הפיזית הפכה לסוג של פוביה. חששתי לצאת לרחוב, שמא יפגוש האף המפונק שלי את האכזר שבמכשולים – אנשים מבושמים שבגדיהם כובסו לא מכבר. באותם ימים העדפתי את בני שיחי רחוקים ממני ככל האפשר, ומוטב גם נטולי כל הרגלי היגיינה אישית. מי שהתראה איתי פגש את גרסתי המבואסת, הלבושה בגדים מג'ייפים-במתכוון ותוחבת את אפה בתוך ריח-הסוואה כלשהו – צנצנת תבלינים, שקית קפה או כוסית וויסקי (רק לרחרוח, נשבעת). לפעמים, כשהבחילה גאתה, ברחתי באמצע שיחה כדי להיוועד בבהילות עם קרבי-הקרביים שלי בחדר השירותים. או בשיחים. או מאחורי הבגאז' של האוטו. לפחדים המרובים שנלווים להיריון ראשון נוסף החשש שמא הרגישות הזו לא תיעלם גם אחרי הלידה, כי אולי הכול בכלל בראש שלי וזה יישאר שם לתמיד.

אבל אני שמחה, ממש ממש שמחה, לומר שהתבדיתי. בבוקר שלמחרת הלידה כמעט לא היה זכר לריחנופוביה. אם בכלל חשבתי עליה או הרגשתי בה, היה זה רק הד קלוש לאימת הריחות של ההיריון. ואם עדיין נזקקתי פה ושם לדבר-מה נעים לתחוב בו את האף כדי להקהות קצת את ריחותיו המאיימים של העולם, הרי הייתה בידיי תינוקת טרייה להסניף עד אין קץ.

והיא כל כך שווה את המאמץ.


תגובות

הבלי לידה — 13 תגובות

  1. אני לא יכולתי לעבור ליד חדר הרחצה שלנו. סתם לחלוף על פניו בדרך לכאן או לשם. זה היה מפעיל אצלי את בלוטת האיכסה בעוצמות קשות. מגניב שזה מאחורינו, ועכשיו מריחות חיתולים צואים כמו גדולות :)

  2. אוה, כמה אני מזדהה… עד היום יש ריחות שגם אם אינם גורמים לי לבחילה, הם מעלים בי את הזיכרון של הבחילה וזה בתורו מביא לבחילה בפועל. וכל הריון הביא איתו קבוצה חדשה של ריחות שנואים. בעההה

    מזל טוב :)

  3. זה הזכיר לי מישהי שהיתה חוטפת הלם אנפילקטי, או קרוב לזה, בכל פעם שהיתה חולפת ליד סופר-פארם ומשב של בשמים היה מגיע אליה. אבל בחילות לא היו לה, מה שאומר שאת לוקחת בגדול :-)

  4. נהדר שחזרת לכתוב! אני אגיד מה שאני אומרת – בקנאה עזה – לכל הורה ואמא צעירה – לא משנה כמה פעמים תתעוררי בלילה וכל מה שבא בחבילת תינוקות – תהני מכל רגע של ילדותך השנייה…במצמוץ קל וללא מחוללי זמן היא נעשית בת שבע עשרה וחצי…ואז את צריכה להתחנן לחיבוק והסנפה….אני זוכרת לילות לבנים כיפיים מול תכניות טלוויזיה הזויות :) ותרגול שירי דיג דיג דוג…

    • אורית, איפשהו אני כבר יודעת את זה ומתחילה להתגעגע לימים האלה. אבל קשה בזמן אמת להתעלות מעל עצבנות של חוסר שינה…

  5. שתקי צעירה…. סתם, יקרה שלי, אל תשתקי! תכתבי! אוהבת לקרוא. מחכה לשמוע עוד על עלילות עלמה בעיר הגדולה :)
    ובעיניין הריחות, ובכלל התחדדות החושים בהריון, לפעמים זה נשאר. אני עדיין רגישה מאוד לריח (אפילו קלוש) של סיגריות. תארי לך מה זה לבקר בבית הוריי (מעשנים שניהם, וגם אחי שעדיין גר בבית), או בבית הוריו של כפיר (רק חמי מעשן אבל כמו שלושה אנשים). אבל כמו שכתבת- חוויית ההריון וחוויית הלידה הופכים במהרה לזיכרון רחוק שקרה בחיים האחרים, כשהזאטוטה משמיעה את הקולות החמודים האלה. מזל טוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים