כוכב הצפון

"שותף נולד" נפרד לשלום מתל אביב

בשלהי ספטמבר נפל דבר בישראל. טוב, ידוע שאיכות הבנייה פה לא משהו וכולם מחפפים, אבל לא על זה רציתי לדבר היום. בשלהי ספטמבר נעצרו מכבשי דפוס בכל המדינה, מהדורות חדשות נפרצו, נשימות נעתקו ואמות ספּים נעו – לא משום שעברתי לגור עם החבר שלי בחיפה, שהרי דברים כאלה מתרחשים יום יום, אלא משום שבעקבות זאת פיניתי חדר בתל אביב.

נוף חיפאי

נוף חיפאי מביתי

על פי חוזה האימים שקשר אותי בעבותות לבעלי דירתי, כדי לעזוב לפני תום החוזה היה עליי למצוא שוכר מחליף, ולפיכך פניתי לפרסם את הדירה בצינורות המקובלים, כלומר במרשתת האינטרנט. אז צילמתי את הנכס, הקלדתי מודעה, הקשתי "פרסם", התרווחתי לאחור בכיסאי, קמתי מהרצפה (זה כיסא ישן), וחיכיתי לצלצול הטלפון הראשון. לא עברה דקה, ומאות מתעניינים עטו על הסלולרי שלי. הזריזים שבהם כבר צבאו כמה דקות מאוחר יותר על דלתות הדירה, וכמה אנשים ממש לחוצים אפילו הצליחו בדרך-לא-דרך להיכנס פנימה והחלו תוחבים שטרות כסף אל תוך בגדיי בתחינה נואשת שאבחר בהם לגור במקומי בדירה.

נשמע הזוי? צודקים, באמת הזיתי את זה. כאשר החלטנו, ע' ואני, לעבור לגור יחד בחיפה, לא העליתי בדעתי תרחיש אחר מזה המתואר לעיל, ולפיו אני מוסרת את דירתי במהירות ובקלילות לאחד מרבבות מחזרים. לדאבוני התברר ששוכרי הדירות בתל אביב הצליחו לגדל לעצמם – מי היה מאמין? – עמוד שדרה, וכבר אינם מוכנים לשלם כל סכום כסף שדורש מאן דהוא על הצינוק שהוא משכיר באיזו סמטה ליד הצחנה המרכזית.

אז לא, זה לא היה ככה. מה שבאמת קרה הוא שמציאת שותף מחליף הפכה לסיפור מורט עצבים של כשבועיים, שבמהלכם ישבתי ותלשתי את שערותיי בדאגה מול הטלפון – פעולה שהופרעה מדי פעם רק בהקפצה אובססיבית של המודעה שלי בכל האתרים שפרסמתי בהם. מדי יום-יומיים ניאות הטלפון להשמיע צלצול ולהפיח בי איזו תקווה, רק כדי לגלות שניות מאוחר יותר שמישהו מחפש את וואליד, או סתם מחפש הנחה במחיר השכירות. שלושה-ארבעה אנשים טרחו לבוא לראות את הנכס, אך החליטו לוותר משום שהחדרים היו צרים, נאה המטבח אך אינו מרווח, והמסדרון אפל ומרובה בו הצל.

ואני מוכרחה לומר, זה ממש לא הוגן. אני, שאכלתי קש, מרורים והרבה שוקולד בתקופות עקובות מדם של חיפושי דירה, שהתחננתי למשכירים קשי לב שייתנו לי לגור אצלם, שהגעתי באותם ימים עד כדי פתיחת הבלוג הזה כדי שאוכל לשפוך בו את מררתי – אני הרווחתי ביושר את הזכות להתעמר בשוכרים פוטנציאליים של דירתי! אני חושבת שלחלוטין הגיע לי להתנשא קצת על חסרי הבית המשעשעים האלה הנקבצים אל מפתני, לשים ללעג את מצוקת הדיור שלהם, לחכות שיציעו לי שוחד רק כדי להביט בהם בעיני קרח ולהפטיר בטון אדיש "רשמתי את הפרטים שלכם, אבל יש הרבה מתעניינים אחרים. אל תתקשרו אליי, אני אתקשר אליכם". באמת, זה הרבה לבקש?

כך או כך, בכל זאת מדובר בתל אביב, והדירה נמסרה בסופו של דבר. חדורת רוח קרב יצאתי אז אל חלק ב' של המערכה – מציאת דירה בחיפה. שינסתי מותניים, הפשלתי שרוולים, פוקקתי אצבעות ויצאתי עם ע' לחיפושי הדירה האינטנסיביים, לא לפני שהכנתי את האומלל לעוגמת הנפש והייסורים הממושכים הצפויים לנו.

אז ראינו מודעה של דירה גדולה, יפה וזולה באזור שרצינו לגור בו. התקשרנו. באנו לראות. אמרנו שאנחנו מעוניינים. חתמנו על חוזה.

כן, כזו היא עיר הכרמל – בהחלט לא תל אביב. וכך עברתי מאבן גבירול הממוסחר והסואן אל בניין בלב שכונה שקטה עתירת חורשות; מזיהום האוטובוסים אל אוויר הרים מעורב בזיהום המפלץ, סליחה, המפרץ; מהעיר שנואת הנהגים אל העיר שיש בה פניות שמאלה; מן המישורים המשמימים אל העליות ההרריות עוצרות הנשימה; ובעיקר – עברתי מדירת השותפים אל הדירה שבה שותפים רק הוא ואני. קן האוהבים שלנו. או במצבו הנוכחי, בטרם נפרקו כל הארגזים ובטרם ידע ספונג'ה – דיר החזירים שלנו.

ולבני משפחתי וחבריי: זכרו, זה שעברתי להתגורר רחוק לא אומר שלא אכפת לי, ואני אוהבת אתכם מאוד מאוד. אבל אם לא תזיזו את עצמכם בקרוב מאוד ותבואו לבקר אותנו, אני יפוצץ אותכם מכות.

נ.ב. אנחנו זקוקים לממעך לפירה, מאזני מטבח, עציצים, מגבות אמבטיה, מכונת כביסה וכדומה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים