אמא'לה

עליי להודות שמחשבות הפוסט הקודם התעוררו בי בעקבות אירוע הפח"ע שיתואר בפוסט הנוכחי, כאשר מצאתי את עצמי תוהה מדוע לא חשתי בנוח לפנות לעזרת אחד השוּתָפְנִים שלי בעת מצוקה שבה נמצאתי בביתי באחד הלילות. מה שקרה הוא שחזרתי הביתה מאוחר בלילה, ובחשכת חדר האמבטיה חיכה לי על הרצפה ג'וק. בינוני-כזה, לא ממש מבריאי הבשר שבהם, אבל בהחלט חוּם, מכונף ומטונף – ומכוער על רצפתי הצחורה כמו קבב על עוגת קצפת.

ג'וק בדירה הראשונה שבה אני גרה לבד, צריך לסלק אותו איכשהו – ומכל הסיבות שהסברתי בפוסט ההוא, הבנתי שאין איש שאוכל לסנג'ר לעבודה השחורה הזאת. בדירות קודמות גויסו לכך בעיקר שותפות שגילו מעט יותר אומץ לב ממני. מעשית זה אומר שבעוד אני סירבתי בכל תוקף אפילו להתקרב לזירת הפשע, הן הסכימו, אם גם בהסתייגות. אמנם בשעת המצוד אחר החשוד הן צווחו כמו ילדות קטנות, ובבוא מעשה הקטל עצמו נרתעו בגועל וצרחו עוד קצת, אבל תכלס המטרה הושגה, וכל שנותר לי בדרך כלל היה לטאטא הפחהּ את שרידיו של הקוקרצ'ה החצוף.

כשעוד גרתי בבית המשפחה, היה קשה יותר להיפטר מהיצורים המעצבנים – משום מה ההורים שלי סירבו בתוקף לסלק אותם מהבית, בתואנה שהם האחים שלי ושהם עדיין ילדים. אבל את הג'וקים חיסלה בדרך כלל אמא. כלומר, עליה אפשר היה לסמוך שתחסל אותם, אם גם בהסתייגות; אך כשהג'וב הוטל על אבא, כמעט אף פעם אי אפשר היה לדעת בוודאות מה עלה בגורל החרק הפולש. בעוד כולנו מציצים בחשש מרחוק, אבא היה מבצע כמה תנועות דרמטיות עם עיתון או נעל באזור האסון, ולבסוף מסתובב ואומר "זה בסדר, הוא הלך". כעבור שתי דקות היה נקרא בצווחות לשוב אל החדר, כשהתברר – כצפוי – שהג'וק לא הלך לשום מקום (או שהלך, אך התפנה מעיסוקיו ממש מהר וחזר להציק לנו). אינני יודעת אם צער בעלי חיים או סתם חוסר חשק הוא שגרם למעצור בנשק של אבא, אך עם הזמן למדתי שלפני שאני משחררת אותו וסוגרת עניין עליי לדרוש לראות במו עיניי את פגר הג'וק; אם יש משהו שהפנמתי משנים של צפייה בסרטים תוצרת הוליווד, הרי זה שכל עוד לא נראתה גופה אין ביטחון שהדמות מתה, ומקקים אינם יוצאים מן הכלל הזה.

והנה כאן בביתי ניצבתי לבדי במערכה. לא אמתח אתכם זמן רב – התיקן הבינוני שלי הושמד עד מהרה, לאחר שברגע של טמטום חושים בחר בנתיב בריחה שעובר דווקא ליד פתח הניקוז במקלחת שלי. כל שנדרשתי לעשות הוא להשפריץ עליו קצת, והאומלל נרטב עד צאת נשמתו ונסחף דרך הפתח. מקום קבורתו בביוב התל-אביבי לא נודע.

כשנדמו הדי הקרבות שכבתי לישון, אך התקשיתי להירדם. בלב זעקה בגידתו של הבית בי, וחשתי כי הופר האמון שבין שנינו. איך, איך נתן ליצור הזה דריסת רגל שעירה במעוני הפרטי? הרגשתי שהכל סביבי מלוכלך. מה עשיתי לא בסדר? איך אוכל למנוע בעתיד ביקור של קרובי משפחתו של המקק זצ"ל? התחלתי לזרוק השערות אל תוך הלילה (אני מקווה שהן לא נפלו על ראשי העוברים והשבים מתחת לחלוני): אולי הוא טיפס מהביוב? אולי השארתי בטעות חלון פתוח? אולי הוא נמשך אל שרידי אבקת הסוכר שהיו בסלון? (למקרה שמישהו תוהה, לא מנומס לשאול אכלנית כפייתית למה היו שרידי אבקת סוכר בסלון). המחשבה המנחמת היחידה הייתה שאולי השותפנים הם שאשמים בביקור הבלתי רצוי. אמנם לא הוזמנתי עד כה לתוך דירותיהם, אבל אין כל ספק שזה דיר חזירים שם, שכנעתי את עצמי. המקק היה לבטח אורח של אחד השותפנים, ורק בטעות, בחוסר דעת, נדד אל הדירה שלי ושכח את הדרך החוצה.

זמן רב ליוו אותי המחשבות הללו, ורגע לפני שנרדמתי גמלה בלבי החלטה לעשות הכל כדי שלעולם לא איאלץ עוד להילחם בג'וקים פולשים. במילים אחרות, אני צריכה להשיג לעצמי גבר.


* הערה: הפעם, לפחות, יש סוג של תירוץ לאחוזי ההזיוּת הגבוהים של מה שאני כותבת: הפוסט הזה פורסם לצלילי גמר תחרות האירוויזיון. הרי מי יכול לשער כיצד מושפעת נפש האדם מצפייה בזמרים (?!) לבושים במיטב מפלצותיהם, נעים בחוסר תיאום ושרים (?!) באנגלית משובשת, או במקרה הטוב יותר בשפת אמם הצורמנית, שירים (?!) בעלי ארבע מילים?


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים