חוצה ישראל

A.P.M

גם הפעם אני רוצה להשמיע את קולו של ציבור גדול ודומם של קורבנות – אנו, נשים, גברים, קשישים, טף ועובדים זרים, החיים יום יום במשטר של דיכוי, נתונים לחסדי מפלצת הגוזלת את כספנו וזמננו, עוגמת את נפשנו ומנצלת את תמימותנו ואת חוסר האונים שלנו. לא עובר יום שבו לא מייחלים כל אחד ואחת מאיתנו למצוא דרך להיחלץ ממעגל הסבל ­– לרכוש רכב פרטי. כי האמת צריכה להיאמר, ואנסה להתנסח בעדינות: התחבורה הציבורית בישראל שווה לתחת.

ורק כדי לחסוך מכם את הצורך לפתוח עליי ג'ורה צדקנית מנג'סת: אני יודעת שתחבורה ציבורית זה חסכוני, שרכב פרטי מזהם יותר, שעדיף בכלל ללכת ברגל, שיש רעב באפריקה ושבמחנות סבלו יותר; נראה אתכם מתנחמים בכל זה בשעה שקו 47 הדחוס כופה עליכם אינטימיות עם לקוחות שוק הכרמל, על ריחם העז, הפטרוזיליה המתעופפת מהסל שלהם והגבינה הבולגרית שקנו הנוטפת מעדנות על מכנסיכם החדשים.

אבל אולי אני באמת סתם מתקטננת. אחרי הכל, קווים דחוסים הם עניין של מה בכך למי שהתרגלה עוד מחטיבת הביניים לנסוע בעמידה כאשר תיקים של תלמידים אחרים תחובים בצלעותיה. ובאמת, די, יש צרות גדולות יותר, המדינה הזאת באיום קיומי מתמיד, ולמי יש זמן ומשאבים לטפל בבעיה טיפשית כזו של צפיפות נוסעים – ובפרט עכשיו, כשהממשלה החדשה סובלת ממצוקת כוח אדם כה קשה. עזבו, שיפור התחבורה הציבורית זה כאב ראש, ובכלל – אם השירות יהיה טוב מדי אנשים עוד עלולים לקבל רעיונות, למשל להיפטר מהאוטו שלהם.

למעשה, בעיות התעבורה שלי כה חסרות משמעות, שייתכן שלא הייתי טורחת לשוב ולהזכירן באוזני מכריי המיוגעים (פעם. פעמיים. שלוש. כל הקיץ), אלמלא תקרית קו 970 בשבוע שעבר, שהגדישה את הסאה. חשבתי שכבר מזמן מיציתי כל מה שיש להתלונן עליו בגזרה זו: נהגי האוטובוסים שלא תמיד זוכרים להיות אדיבים (או לעצור בתחנה שלי. או לעצור באדום), הקווים שלא תמיד יוצאים בזמן (או בכלל), המושבים שלא תמיד נוחים (או יבשים. או תקינים. או נטולי-ג'וקים), והכרוז ברכבת שלא תמיד מכריז על התחנה שלי (אלא אם זה מה שהוא בעצם אומר בהודעה "נוסעיםנכבדיםשלום, הרכבת תעצהסססשששנננממף הכרמל. לאחרמכן תמההשששפפששססנהריה, תחנהאחרונהלרכבת זו"). אבל האם אי פעם התנסיתם בחלוקה מגדרית באוטובוס?

את קו 970 של אגד מבני ברק לחיפה מאכלסים כמעט אך ורק חרדים. כשעליתי לאוטובוס בשבוע שעבר משכתי מבטים סקרניים, אבל הייתי טרודה מדי באותו זמן – עסקתי בלסקור את סביבתי ולחשב איפה הכי כדאי לי לשבת. המממ, הצד האחורי כמעט מלא, וכאן, מקדימה, דווקא די מאוורר, ויש אפילו מקום דו-מושבי פנוי, מספיק רחוק מהנהג כדי לא לשמוע את הרדיו הרועש שלו – ממש מקום מציאה, כפי שהיה מסכים איתי כל נוסע מיומן. אלא שבקושי הספקתי להניח את התיקים שלי על מושב הלוקסוס שלעיל, וכבר נפנה אליי אחד הנוסעים והסביר לי בשלווה שבקו הזה נהוג שנשים יושבות מאחור. שוד ושבר! כלומר, שבר הוא מה שהייתי שמחה לגרום לחצוף הזה, מיד אחרי שהייתי שואלת אותו אם גם יהודים, כלבים וכושים הוא שולח להצטופף באחורי האוטובוס; אך הסתפקתי בחילופי דברים קצרים ומנומסים עמו, שעיקרם סירוב תקיף לבקשה המקוממת, והתרווחתי כל הדרך חיפתהּ במושב הכפול שבחרתי לעצמי.

זה לא אומר שנחה דעתי. זה מעצבן אותי במיוחד משום שעם כל הכבוד למנהגיהם הפרימיטיביים של האנשים האלה, נדמה לי שבכל הנוגע לתחבורה הציבורית הם זוכים גם כך לדי והותר התחשבות ממני – ועכשיו אני צריכה גם לפנות מקום לגברים עבדקנים בקדמת האוטובוס? מוזר: לא זכור לי שאי פעם הזמנתי אותם לשבת אצלי בכיף על כוס קפה או להכיר את המשפחה, ועם זאת הם רואים לנכון להיות מעורבים מאוד בחיי ולקבוע עבורי. ואני אפילו לא מדברת על החיטוט העמוק והאבסורדי שלהם בכל היבט של חיי האזרח הישראלי מרגע היוולדו, דרך נישואיו ועד מותו, אלא רק, לצורך העניין, על הגבלת ההתניידות שלי בסופי שבוע.

בהיעדרו של רכב פרטי, אני נאלצת להישאר נטועה במקומי משעה מוקדמת של צהרי שישי ועד שעה מאוחרת (מאוד!) של מוצאי שבת, או – כרגיל – לסמוך על נדבות טרמפים. למה? כי ככל הנראה כשצ'רלטון הסטון ירד מההר הוא בישר לעם שאסור להפעיל אוטובוסים בשבת. לעתים הם שולחים יד חמדנית גם אל אמצע השבוע שלי, כאשר קווי רכבת מושבתים למשך יממות שלמות לצורך שיפוצים. למה? כי לא די שהרכבת אינה מופעלת בשבת, הם אף אסרו על ניצולו של יום זה לפעולות תחזוקה (כזכור, הדבר נאסר עוד במלכים א', ס"ס, רב"ק). ההפקרות הזאת היא חלק מה"סטטוס קוו", ההמצאה הישראלית הנהדרת שכידוע מאפשרת לכולנו לחיות בחברותא. אבל הפעם הם הרחיקו לכת; אוי ואבוי אם מותר להם עכשיו להפגין אדנות גם בקווים ציבוריים חופשיים של אגד.

כמובן, לא כל בעיות התחבורה הציבורית בישראל קשורות בציבור הזה, אולם הכפייה הכל כך מעצבנת שלו בהחלט תורמת לעליבותה. אין לי אלא לומר: די. חיו ותנו לנסוע, למען השם. ולשר התחבורה החדש, פלוני ממוני: אין ספק שביבי העניק למשרדך לפחות 85 סגני שר ו-43 עוזרים. אז קדימה, תתקצבו, תבנו, תשפצו, תרכשו, תחפרו רכבת תחתית, תפסיקו את הסחיטה, תפעילו קווי סוף שבוע – לשם שינוי, תספקו שירות ותעשו את העבודה שלשמה אני מפרישה לכם אחוזים נכבדים ממשכורתי מדי חודש.

ובאשר אליי: אני רוצה מכונית! ויפה שעה אחת קודם. יובל בנאי, זה הזמן לספר לי מה בדיוק התוכנית.

נ.ב. לחברתי נ', שהשאילה לי את מכוניתה לכל סוף השבוע: אני אוהבת אותך!


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים