היי בינבה (חלק ב')

ובו המשך ההשוואה שלי בין השימוש היומיומי בתחבורה ציבורית לבין חוויית המכונית הצמודה, והפעם: ידה של המכונית הצמודה על התחתונה.

לחץ דם

תחבורה ציבורית: ציון "סביר". מצד אחד אני סובלת את כל מה שיש לאוטובוסים להציע, כפי שפורט לעיל, מה שאינו תורם לשלוות נפשי. מצד שני, בסופו של דבר נהג האוטובוס האומלל הוא שסופג את מלוא מנת זעם הכבישים, בעוד אני כנוסעת כמעט שאינני מוטרדת מהג'ונגל שמסביב (ומדחיקה באלגנטיות את העובדה שביטחוני ותוחלת חיי מופקדים בידיו של זר עצבני, שכיר של חברת אוטובוסים ישראלית שכנראה לא משלמת לו מספיק ומעבידה אותו שעות נוספות).

מכונית: ציון "תלוי מתי ואיפה נוהגים". כלומר, תלוי אם זה בשעות העומס או לא, ואם זה בתחומי מדינת ישראל או לא. כמי שהורגלה רק לפלח מדי פעם אוטו של ההורים לכמה שעות בשישי בערב, הוכיתי בתדהמה השבוע כשנוכחתי לדעת מה מתחולל על הכביש בשעה שבה העם יוצא לעבודה או חוזר ממנה. אם בשישי בערב הדרך נפרשת לפניי, מרווחת, מזמינה וכמעט ריקה, בראשון בבוקר היא נזרעת כלי מוות נהוגים בידי מטורפים קרי רוח וחמי מזג, ואלה אפילו לא ממצמצים בשעה שהם חותכים אותי, נצמדים אליי, מזגזגים סביבי, בולמים בפתאומיות, דוחקים בי למהר אגב צפירות ותנועות מגונות, וממליצים בחום שאחזור למקום שממנו בקעתי אל אוויר העולם. בעודי נאבקת לשרוד השתדלתי להזכיר לעצמי שאין טעם להתעצבן, שאני רק אורחת לשבוע פה, על הכביש, ושהשחורדינית מימיני שזה עתה ניסתה להתנקש בחיי אינה שונאת אותי באופן אישי ורק ממהרת לאנשהו (תור למספרה? או לבנק, להפקיד את הצ'ק מהסרסור שלה?). נאלצתי להתאמץ למתן את הדחף להפגין אלימות קשה כלפי המטומטמת בו במקום. למעשה, אחרי החוויות האלה אני מתקשה להבין איך לא שומעים לעתים קרובות יותר על מקרי רצח על הכביש. אולי התופעה הזאת מסתתרת בשקט בין המספרים המבהילים של "הקטל בדרכים"? תאונות, עלק.

הוצאות

תחבורה ציבורית: ציון "אחלה". לא פושטים את הרגל מזה (אלא אם מדובר ברכבת).

מכונית: ציון "אלליי". איך בכלל נשאר לבעלי המכוניות כסף לאכול אחרי כל ההוצאות האלה? ביטוחים, טיפולים במוסך, חניה, דלק – וזה עוד אם מעלימים עין מסכום הרכישה הראשוני. נראה שבינתיים אני אמשיך לחלום על נאנו.

חניה

תחבורה ציבורית: ציון "מעולה". פשוט יורדים מהאוטובוס וממשיכים הלאה, נטולי דאגות.

מכונית (בתל אביב!): ציון "שומו שמים". רק מי שניסה למצוא מקום חניה באזור מגורים צפוף בלב תל אביב אחרי 19:00 מבין את גודל השערורייה. רק מי שנאלץ להודיע לחברים על ביטול תוכניות אחר הצהריים משום שמצא בובה של חניה ממש מתחת לבית והוא לא מוכן להזיז את האוטו, יודע עד כמה עצומה המצוקה. רק מי שמצא את עצמו מזדעק "וואי, איזו חניה מעולה!", ורק כשהתקרב אליה גילה שאינה אלא מקסם שווא (חניית נכים או כניסה לבניין), יודע כמה זה כואב. רק מי שמצא את עצמו מזדעק "וואי, איזו חניה מעולה!", ורק כשהתקרב אליה נזכר שהוא סתם הולך ברגל עכשיו, יודע כמה זה מביך.
ובחלומי ראיתי חניה בתל אביב, במקום שלא עולה 85 שקל לשעה, במרחק שאינו עולה על 3 ק"מ מהבית, באזור חוקי לחניה גם למי שאינו תושב הרחוב, שגובהו עולה על 1.70 מ' וששם משפחתו לא מתחיל ב-ד'. במצב כזה, לא נותר לי אלא לקוות שתל אביב אינה נמצאת על סדר יומו של הכס הקדוש בביקורו בישראל; רק זה חסר לי – להתחרות גם בפופמוביל על מדרכות כחול-לבן באזור 2.

לסיום אפנה בדברים ל-נ' היקרה: אין בקיטורים שלעיל כדי לגרוע מאסירות התודה שלי כלפייך על השאלתה של "קטנה". היה לנו המון המון כיף יחד. ויום הולדת שמח! :-)


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים