היי בינבה

השבוע צ'ופרתי כהוגן: חברתי המהממת נ', שנסעה לפריז עם בן זוגה נ', מינתה אותי לשמרטפית למכוניתה! לראשונה בחיי צמודה אליי למשך שבוע שלם מכונית מקסימה, או כפי שנ' מכנה אותה, "קטנה". מה זאת אומרת איזו? מכונית קטנטונת, כפי שאמרתי. אה, נו, חדשה כזו. מרובעת. אממ… כחולה? עזבו אותי, דגמים זה לבּנים.

לאחר כמה ימים במחיצתה של "קטנה" ונסיעות משותפות ברחבי גוש דן ומחוצה לה, אני יכולה לספר שמכונית צמודה זה כיף גדול; עם זאת, מכיוון שאני חיה באזור צפוף בעיר העברית הראשונה, לא הכול היה גן של שושנים, ואליה וקוץ בה (או כל מטאפורה אחרת המערבת חוחים). כך זה נראה, בהשוואה לחיי הרגילים כלקוחת האוטובוסים:

ניידות

מכונית: ציון "מעולה". נסיעה קלה וקצרה לעבודה ובחזרה מדי יום. אפשרות לנוע ממקום למקום בכוחות עצמי, מתי שאני רוצה, אפילו ספונטנית, אפילו רחוק – פשוט נכנסים לאוטו, מתניעים ובוחרים בדרך הישירה והקצרה ביותר האפשרית.

תחבורה ציבורית: ציון "עלוב". גם אם נתעלם ממגוון המקומות שאין כל אפשרות להגיע אליהם בתחבורה ציבורית (או בשילוב של פחות משבעה קווים ורכבת), בנסיעה כזו תמיד נדרש תכנון מראש על פי מסלולי הקווים, תדירותם, שעות פעולתם וימי שבתונם; וגם אם מקפידים לתכנן מראש, תמיד יש להביא בחשבון שהמסלולים משתנים (עד סיום השיפוצים באבן גבירול ב-2013), שהתדירות ושעות הפעולה הן המלצה בלבד ושתמיד יש סיכוי להמתין בתחנה עד בלוּת, ובאשר לימי השבתון – דעתי בנושא ידועה.

נוחות

מכונית: ציון "מעולה". נסיעה רציפה למחוז חפצי בחלל ממוזג, נעים ופרטי, לצלילי מוזיקה לפי בחירתי.

תחבורה ציבורית: ציון "עלוב מאוד". מאיפה להתחיל? נסיעה מקוטעת, מפותלת ובלתי נסבלת, לעתים בעמידה, בסכנה מתמדת של נפילה עקב נהיגה פרועה של האדם הזועף שניקב לי את הכרטיסייה, ולעתים בישיבה, על צמד קרשים מחוברים ומרופדים בעליבות שמביישים את המילה "כיסא", בסכנה מתמדת של קריסה על ה"כיסא" שמלפנים עקב נהיגה פרועה של האדם הזועף שניקב לי את הכרטיסייה; התחככות בהמוני דלת העם, לעתים ברמה מלחיצה של אינטימיות, כולל היכרות מקרוב עם הבל פיו של העם, עם קניותיו, עם תחביביו ועם כל בעיותיו בחיים, שעליהן הוא נוהג לספר בקולניות לבני שיחו בטלפון אגב גרבוץ ב"כיסא" לידי. לא, אני סתם רעה, לא תמיד העם מדבר בטלפון – לפעמים הוא משתמש בו כדי להשמיע "מוזיקה" בלי אוזניות; נסיעה בתנאי מזג אוויר משתנים שאינם תלויים בי אלא ברצונו הטוב של הנהג ובמזגנים המיושנים – או בקיצור, על הטווח הרחב שבין מהביל לארקטי; שאון תמידי של מנועים, צעקות ורזי ברקאי (מכיוון הנהג) או אייל גולן (מכיוון המושב הארס-חוֹרי); וכן, יש אפשרות תיאורטית להתנתק מכל זה על ידי נמנום, קריאת ספר או האזנה למוזיקה באוזניות, אך לא תמיד זה יכול לעבוד בפועל. וגם אם כן, מפעם לפעם תהיה חזרה מבוהלת למציאות הכאוטית של האוטובוס – אם בגלל קטטה שפרצה בין נוסעים על רקע מצוקת מקום, אם בגלל בלימה חדה מלווה בזעקות "יה בנזונה מי נתן לך רישיון" של האדם הזועף שניקב וגו'.

סטייל

מכונית: ציון "יה בייבי!". אני מלכת הכביש ולגמרי שולתתת1, ולי יש מכונית מגניבה ולכם לא! שופוני מלהטטת מאחורי ההגה, תקרטעו לכם באוטובוס שלכם באלנבי בזמן שאני קורעת את הכביש המהיר ב-120 קמ"ש [15–40 בשעות העומס], הא הא!

תחבורה ציבורית: ציון "פחחחחח".

עד כאן האליה. בפוסט הבא: וקוץ בה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים