ארץ קשוחה

ממרומי שמונת החודשים שחלפו מאז נולדה הבת שלי, התחלתי לחשוב על הרגע שבו הופכים להורים כעל יציאה למסע בארץ לא נודעת עם כרטיס בכיוון אחד. שמעתם על הארץ הזאת לא מעט, אולי ראיתם תמונות שאחרים צילמו בה ואפילו קראתם עליה המון, אבל עד שלא תהגרו אליה לא תוכלו לדעת מה באמת מתרחש שם.

ההיריון הוא זמן טוב עבור ההורים לעתיד ללמוד קצת על המעבר לארץ הזאת, אבל רובנו בוחרים משום-מה להתכונן בעיקר לטיסה: כמה זמן היא צפויה להימשך, מהם הקשיים שעלולים להתעורר והאם מומלץ להיעזר באפידורל, באיזו חברה כדאי לטוס, האם חיוני לשכור את שירותיה של תומכת טיסה, איך נושמים נכון בזמן הנחיתה ומה עושים כדי להימנע ככל האפשר מטיסה מכשירנית או מנחיתת אונס בחדר הניתוח.

אבל הטיסה נמשכת בדרך כלל ימים ספורים, לכל היותר, ואז נוחתים אל מציאות חדשה. תינוקת נולדת, יוצאים איתה אל מחוץ לבית היולדות, אורזים אותה בסלקל ונוסעים הביתה – כאילו כלום. כאילו זאת נסיעה רגילה, ולא דהירה מבעיתה אל הלא-נודע. אם יתמזל מזלכם, כמונו, תדחו קצת את הקץ, תנחתו נחיתה רכה יותר בבית ההורים ותזכו לתמיכה, לארוחות טובות ולהדרכה סבתאית חמה. אבל גם הפינוק הזה נגמר יום אחד, ואתם נכנסים עם התינוקת למה שהיה הבית שלכם ומגלים שהבית הוא עכשיו ארץ זרה, ושום דבר אינו כשהיה.

אם להודות על האמת, הסוגיות הטכניות של תפעול תינוק בן יומו דווקא נלמדות די מהר: קצת ניסוי, קצת טעייה, קצת קקי על הווילונות – והנה, אתם מומחים. כמובן, טעות לנוח עכשיו על זרי הדפנה ולחשוב שהכול בשליטה, כי בכל פעם שתעשו זאת העולל ישתנה קצת. ככה זה, הם גדלים, והדפוס הזה חוזר על עצמו מדי כמה שבועות. ככל שהתינוק גדל רצונותיו משתנים, ולא תמיד תצליחו להבין למה הוא זקוק עכשיו ואיך לעזור לו. הוא עדיין לא מדבר ואתם עדיין לא מבינים את שפתו, וכבר הסתכלתם עליו טוב-טוב מכל הצדדים ולא הצלחתם למצוא שום הוראות הפעלה מצורפות.

אפשר לנסות להתייעץ עם מי שהגיעו לשם לפניכם – משפחה, חברים, קבוצות הורים באינטרנט; אבל כדאי להביא בחשבון שכל אחד זוכר משהו אחר, הצליח בשיטות אחרות ומאמין ברעיונות אחרים, ושטף המידע עלול גם לבלבל. ייתכן שתשאלו את אמא שלכם, למשל, "איך הצלחת להרדים אותי כשהייתי תינוקת וצרחתי מעייפות?" ותזכו לתשובה האינפורמטיבית "עם הרבה אהבה וסבלנות"; שזה קצת כמו לנסות להוציא ממנה כמה קמח בדיוק צריך בעוגה.

לשפע המידע והעצות הסותרות תורמים גם, ואין מנוס מכך, יועצים שאת עצתם לא ביקשתם. סביר שכוונותיהם טובות, אבל בחלל הסואן והעייף שמצוי בין האוזניים שלכם אין מקום לזה עכשיו, באמת. כי כמה כבר אפשר לשמוע ש
אולי היא בוכה כי היא רעבה
עוד פעם את מניקה אותה?!
בטח קר לה
אל תגזימו עם החימום
היא תתרגל להיות כל הזמן על הידיים
תינוקות צריכים כמה שיותר מגע
היא צריכה ללמוד להירדם עצמאית
מה, היא לא ישנה אתכם במיטה?
זה צרחות של עייפות יתר
שתבכה קצת, אל תפנקו אותה
חייבים להיענות מיד לכל בכי!
היא מוכרחה ללמוד לקחת מוצץ
מוצץ זה אסון לתינוק יונק
מה, היא לא לוקחת מוצץ?
טוב מאוד שהיא לא לוקחת מוצץ
ניסיתם מוצץ?
אולי לא נוח לה ככה במנשא
עוד פעם היא בוכה?
אולי היא תירדם בעגלה
אין דבר כזה לא נרדמת בעגלה!
צאו יותר מהבית, תחיו קצת
אולי משעמם לה, תני לה צעצוע
זה יותר מדי גירויים בשבילה
למה את לא ישנה כשהיא ישנה?
תיהני מהגיל הזה, למה את לא נהנית?
איזה אושר זה, הא?
נו, את נהנית כבר?
ועכשיו?
תינוק זקוק לשגרה
אל תיתנו לה לנהל לכם את הזמן
מה, היא לא נרדמת בעגלה?
שלא תלמד להירדם על הציצי
הנקה זה לא רק אוכל
היא רעבה, תשלימי לה עם בקבוק
מה, את לא נותנת לה שאוב?
אולי היא בקפיצת גדילה
אבל אני רוצה לישון
להיות אמא זה מחויבות
אבל רוצה לישון
זה התפקיד שלך, מעכשיו לכל החיים
אבל לישון
וחכי חכי, זה רק יחמיר
אבל לישון!
אולי פשוט תשאבי
אבל לישון!!!!

ובים המידע הזה, מהאינטרנט והחברים והמשפחה והאפליקציות וטיפת חלב, ובהתחשב בבלגן בבית ובתזונה המפוקפקת ובחוסר השינה וחוסר הריכוז וחוסר הזמן ללכת לשירותים – קל מאוד ללכת לאיבוד, וקשה להקשיב לאינטואיציה שאולי אמורה הייתה להנחות אתכם. איך אפשר לשמוע את קול האינטואיציה ברעש הזה? אני לא הצלחתי. לפחות לא בתקופה הכאוטית הראשונה. היה המון בלגן והייתה המון למידה תוך כדי תנועה והיה גם הלם שסירב לחלוף. וגם אֵבֶל, על החיים שנלקחו ממני. התחשק לי לצעוק – אבל תינוקת זה לא רק עניינים טכניים! יש עכשיו בעולם בן אדם חדש שאני ואבא שלו איכשהו אחראים לגורלו! למה אתם מייעצים לי איך להרגיע אותה? למה אתם לא מייעצים לי איך להרגיע אותי? למה אתם לא שואלים איך אני מצליחה להמשיך לשאוף ולנשוף כשהחיים שלי זרים לי כל כך? למה אתם לא שואלים איך אפשר לעצום עין בלילה כשהחרדה זורמת בדם?

ובדיעבד, חבל שלא אמרתי. חבל שהסתגרתי בבית, חבל שלא ביקשתי שיבואו לבקר יותר. חבל שלא אמרתי – עזבו אתכם מעצות גרעפסים ועיטוף וחלונות שינה, בואו קחו קצת את התינוקת לידיים, שאוכל לשתות משהו. תחליפו איתנו כמה מילים, שניזכר איך היה בארץ המולדת. תנו לעשות איזה סיבוב רגוע יותר במקום החדש הזה, לנשום עמוק.

***

אחרי כמה חודשים כאלה, או שבועות, אם יש לכם מזל, אתם מרימים קצת את הראש מהעריסה ולוקחים אוויר ומתחילים לתהות, אולי קצת בכעס, איך זה שאף אחד לא סיפר לכם על כל זה. כן, אמרו שקשה, אבל לא ככה. האם כולם מדחיקים את האימה הזאת אחרי שילדיהם גדלים? האם ניסו לגונן עליכם? האם דיבור על כך הוא בגדר טאבו? ואולי הם פשוט יודעים שאין טעם לנסות לצייר להורים שבדרך את תמונת הארץ החדשה שהם נוסעים אליה, כי ממילא לא יוכלו להבין עד שיפסעו בעצמם ברחובותיה.

***

בינתיים הזמן חולף והילדה גדלה והיא נהדרת ואנחנו אוהבים אותה מאוד. ועדיין קשה. כל הזמן, ומאוד. כאנשים מבוגרים שהתרגלו לחתור לפתרון הקשיים בחייהם, ולא להישאר במצבים של אי-נוחות, קשה לקבל את העובדה שבמקרה הזה אין ברירה: צריך להמשיך לתפקד מדי יום ביומו, להיות ההורים של הילדה כל שנייה ביממה, ואף פעם אין זמן לגרד את עצמכם מהקרשים ולשבת לרגע ולנסות לעכל את השינוי התהומי שהתחולל בחיים.

אז אתם מדרדסים איכשהו קצת זמן לעבד את החוויה לתוך הבלוג שלכם, מרפדים אותה בקצת הומור – אולי כדי שיהיה לכם קל יותר לקרוא את זה בעתיד; ואתם מביטים בתינוקת המקסימה שחוקרת את העולם מסביבה, נמסים קצת כשהיא משגרת אליכם את החיוך המיוחד שלה עם קימוט האף, חיוך שכבר יש בו ניצני שיניים – ונזכרים שבעצם אלה קשיי התאקלמות, עדיין קשיי התאקלמות! כי שמונה חודשים זה כלום, ממש לא מזמן הגעתם הנה. ואתם נזכרים גם שהרבה מאוד אנשים בתולדות העולם כבר היגרו לכאן לפניכם ושרדו כדי (לא) לספר. אומרים שעם הזמן נרגיש כאן כמו בבית.


תגובות

ארץ קשוחה — 14 תגובות

  1. אלוהיי, היטבת לנסח. אני כל כך כועסת עדיין על האנשים מסביב, ה"קרובים" במיוחד, שמתנהגים כאילו אני המנשא המדבר של הילד. שחוץ מהילד אין כלום. רק המנשא הזה שמדבר ומפריע. מילא לא לעזור. לא ביקשתי. אבל להפריע? לילד? לישון? זה לא כיף. זה מתחיל להיות ברור יותר, אבל זה לא כיף וכל כך רציתי שיהיה כיף. אז משתדלת לעשות כיף בכוח. וכשיגדל אלמד אותו מי עשה רע לאימא שלו, שיחזיר בריבית דריבית.

  2. כתבת נפלא ומדוייק כל כך. אבל כן – לא אומרים לכם כי תינוק זה משהו שברובו לומדים לבד מהנסיון…לא יעזור כל מה שיגידו כלום לא דומה לחוויית המציאות שלכם. והנה משהו שאני כן אומרת מראש: עוד לא הספקת למצמץ והנה כבר התינוק מטייל בפרו והלב שלך כמה לכל פיסת קול שלו בטלפון ולכל ד"ש במ'נשמע והתינוקת כבר לומדת נהיגה ותיכף תתגייס לצבא ולכן כל רגע קשה ככל שיהיה זה רגע לנצור ולהנות. זו ילדות שנייה שאין כיפית ממנה עם כל הקשיים וזה שאין מצב שהכל יחזור לקדמותו. זה משהו חדש אבל אין כמוהו. תהנו לכם…אני כבר אחכה כאן לנכדים…. ;)

    • תודה, אני אוהבת את הפרספקטיבה הזו. וגם קצת מבועתת ממנה… מה פרו? מה רישיון? עד גיל 20 שתבקש רשות לחצות את הכביש לבד ;-)

  3. תכף יבואו כל אנשי ה-"חכו חכו, עוד לא ראיתם כלום" ו-"זה קשה? לי יש חמישה ילדים".

    אישית, אני חושבת שאנשים נהיים קצת סנילים מחוסר שינה או לחלופין מדחיקים קצת עד כמה היה קשה. זיכרון טוב מידי הוא חיסרון במצב כזה. אף אחד לא היה מתרבה לעולם.

    • יכול מאוד להיות שאת צודקת. אבדוק את זה תוך כמה שנים ואודיע לך (אם אזכור לעשות זאת).

  4. אז הנה אנשי הארבעה ילדים פלוס חתול הגיעו :)
    אנחנו באמת מפתחים סוג של סניליות,או הדחקה, או משהו כי אחרת לא היינו הורים ליותר מילד אחד.
    נורא קשה ללמוד לבקש עזרה, יש אנשים שלוקח להם הרבה שנים להבין את זה, אצלך זה דווקא הגיע מהר וגם גורים שסיימו צבא זקוקים לפעמים לחיבוק אמהי.

  5. חוה יקרה, תודה שהרשית לי לבקר בהגיגית שלך… גם אני חשה כך, אף על פי שגוזליי כבר אינם זאטוטים. אכן ארץ חדשה, אבל ארץ קסומה: המדרגות כל הזמן זזות, ישנם מעברים סודיים, דלתות שנפתחות אם רק מבקשים יפה. ומה לעשות, יש בה גם רוחות רפאים. מאחלת לך שהות נעימה בארצנו, שכמו חדר הנחיצות משתנה ללא הכר ככל שצרכי הדרים בה משתנים, זאת תגלי כשתשכחי הכל ותביאי לעולם עוד זאטוט. טיסה נעימה!

  6. חוה׳לה, כתבת כל כך יפה וכל כך מדויק. לי דווקא אמרו שיהיה קשה. גיסתי ניסתה להסביר ולהזהיר, ולזכותה ייאמר שגם באה לעזור בימים הראשונים הקשים ורק בזכותה הצלחתי להניק.
    אבל אני לא הבנתי ולא האמנתי. חשבתי שאצלי יהיה אחרת. כמו שכתבת, רק כשמגיעים לארץ החדשה מבינים מה יש בה.
    אני מתחרטת היום שלא יצאתי מהבית יותר ולא ניסיתי לעשות יותר דברים עם הקטנה. אבל בהמשך איכשהו יצאתי מזה…
    והיום אני מתגעגעת אליה כשאני בעבודה. ומרגישה ששום דבר אחר לא חשוב. אין כמו החמודות שלנו :)
    חיבוק

    • נירהל'ה המקסימה, תודה על התגובה! ותודה גם שהתעקשת להוציא אותי מהבית באותם ימים. המפגשים אתכן עשו לי סוויץ' בראש והייתי זקוקה לזה.

  7. כל כך מדויק. גם המאטפורה של ארץ חדשה וגם רצף ההוראות הסותרות. לצד האושר הגדול אפשר להודות שכמעט שלוש שנים אחרי, עם טיפול בדיכאון אחרי הלידה שלי וחוויה מתקנת בילדה השנייה אני מתחילה באמת להתאושש מהדבר הזה. את לא לבד בתחושות האלה, רק מיטיבה לתאר אותן…

    • תודה! במקרה של התחושות אחרי לידה, באמת "צרת רבים חצי נחמה". עוזר לי מאוד לגלות בכל פעם שהתחושות האלה נורמליות ונפוצות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים