דרך ארץ

לאחרונה חגגנו יום הולדת שנה לילדה. גורת האדם נהפכת מיום ליום לבן אדם אמיתי – זעיר, אמנם – שמתקשר איתנו ומתהלך בגובה הברכיים שלנו. מוזר לחשוב כמה מהר חלפה השנה הזאת; הייתי מצפה שהזמן יחלוף לאט יותר כאשר ערים כל כך הרבה שעות ביממה.

והנה כבר יש ניצנים של מילים ראשונות שהקטנה אוספת מאיתנו יום יום, ולצד "אור" ו"אבא" ו"חם" ו"מים", אני לא אתפלא אם יום אחד יתפלק לה איזה "טְפִיייי, יא בן אלף *ונות!!!".

למה? אני אגיד לכם למה, כי הילדה נמצאת בממוצע כשעה ביום איתנו באוטו, וכולם מסביבנו נוהגים כמו נבלות. כן, אני יודעת שאתם נהגים אדיבים ושומרי חוק, אז אולי פשוט בכל יציאה שלי לכביש אני מוקפת בשאר ה-99.9% של הנהגים הישראלים, והם ראויים לכל אחד מכינוי הגנאי המנויים מעלה. ואני – אני מהמקללים. אבא של הילדה אולי נושא בחן את ה-road rage שלו, אבל אני, גם בנוכחות הילדה, פותחת את הג'ורה. בגלל האנשים האלה היא לא רק נתונה בסכנת חיים יומיומית, אלא גם נחשפת לביב השופכין שהוא אוצר המילים של אמא שלה.

פעם אהבתי לנהוג, אבל במרוצת השנים זה נהיה סוג של מטרד. ועכשיו – עכשיו זה מעיק ממש, כי אני נושאת איתי בסל-קל את האחריות הכבדה מכול, ונדמה שתחת כל מחלף רענן אורבות לה סכנות מצד אנשים שלא מבינים עד כמה מסוכנת הנהיגה שלהם, או שלא אכפת להם.

הכביש המהיר, למשל, מלא בטיפוסים שלא מסוגלים להישאר באותו נתיב יותר מחצי דקה. נוסעת לה עורכת לשון אחת בשלווה בנתיב האמצעי, לא מפריעה לאף אחד, ולפתע חותך אותה בפראות נהג-רוצח במסעו הנצחי אל עבר נתיבים ריקים יותר. הנבלה אפילו לא הופיע במראה האחורית עד לפני שנייה, ועכשיו הוא טס אל הנתיב שלי, סנטימטרים מחלונה של הבת שלי.

בריונים שנואים נוספים הם אלו הנצמדים עד אימה כדי להלחיץ את הנוסע האטי-מדי אל מחוץ לנתיב שבו הוא מפריע להם. כשזה קורה בשעת לילה בכביש לא מואר זה גם ממש מסוכן. מה לעשות, לפעמים נקלעת עורכת לשון אומללה זו לנתיב השמאלי ברגע הלא נכון; אולי היא בדיוק עקפה משאית, אולי סתם התאחדו נתיבים במפתיע. עוד לא הספיקה להתחיל לחשוב על חזרה ימינה, והסרט הרע מתחיל: מן האופק קרבים ובאים אורות מכונית. הו, מישהו חשוב מגיע! היא חושבת לעצמה, והוא ממש ממהר! מוטב שאפנה לו את הנתיב. אבל אורות הנאון המרושעים הולכים ומתקרבים, כבר מאוחר מדי, והלחץ מתחיל: הבהוב הבהוב הבהוב נו נו נו נו כבר נו כבר נו כבר הבהוב הבהוב צפצוף צפצוף תפני את הנתיב למה את מחכה זוזי לי מהדרך יא שמאלנית!!!! חיוך הנאון הזחוח מציף את המראות שלה, וגם אם רצתה לא הייתה יכולה לפנות לו את הנתיב, הרי היא לא רואה כלום ואין לה מושג אם הנתיב מימינה פנוי. אבל ההוא לא מבין את זה, או שלא אכפת לו: הוא ימשיך ללחוץ עד שישיג כניעה. בפעמים הראשונות שזה קרה לי, כנהגת חדשה, נשברתי ועברתי נתיב כמעט "על עיוור" כדי לפנות את הדרך להוד מעלתו. מהלחץ. למזלי זה עוד לא קרה לי עם הקטנה במכונית בלילה. אם זה יקרה, אנסה לעמוד בלחץ ולהישאר בנתיב, בעודי נושאת תפילה נואשת שהבן אלף פרוצות לא ייכנס בנו מאחור. אמנם קנינו כיסא בטיחות טוב, אבל אין חסינות כנגד מפגרים על הכביש.

אלה שתי דוגמאות של נהיגה מסוכנת ממש, אבל למעשה מה שמדכא אותי עד עפר על הכביש, מדי יום ביומו, הן בעיקר ההתנהגויות הבזויות, המתקטננות, הלא חבריות. כמו לחסום צומת. כמו לא לתת למכונית מאותתת להשתלב. לעצור בצד בפתאומיות, באמצע נתיב מרכזי. לעקוף מישהו ב"עצור" כי לוקח לו יותר מדי זמן להחליט אם לצאת. לעקוף בלי היסוס את כוווול טור המכוניות הממתין לפנייה ימינה, כי אתה חשוב מכדי להצטרף אליו. לצאת מהחניה ברוורס לאמצע נתיב סואן. עכשיו. ושכולם יחכו.

זה מדכא אותי – לא רק מפני שהאנשים האלה חושבים שגוש הפח-על-גלגלים שהם מסתתרים בתוכו מקנה להם (ולי! ולבת שלי!) חסינות מפני מוות או פגיעה מחרידה בתאונת דרכים; אלא כי אני יודעת שאותם טיפוסים מתנהגים אליי באותה צורה גם פנים אל פנים, ברחוב או בתור בסופר-פארם. הם מתנהגים ככה גם על הכביש כי הם יכולים, כי אף אחד לא יגיד כלום ולא יעשה כלום. לא באתם להתלונן על הקריוקי שלהם אתמול בלילה, אז מה, עכשיו תצעקו עליהם כי הם עשו פרסה במקום שאסור ונאלצתם לעצור בחריקת בלמים? הרי עוד יעלה להם הדם לראש ומי יודע לאן נגיע, ואף אחד לא רוצה להופיע בכותרות העיתונים של מחר.

לשדה הקרב הזה אני יוצאת יום יום עם הילדה הרכה שלי, ושם מחכים לנו הבריונים הישראלים שמתנהלים בעולם כאילו הכול מגיע להם. לצערי היא כנראה עוד תפגוש אותם הרבה בבגרותה. כרגע הבעיות שלה מסתכמות בכך שהם גורמים לאמ'שלה לפתוח את הג'ורה, כי הם מוכרחים לעבור נתיב עכשיו. הם חייבים לעצור דווקא כאן. והם רוצים שימכרו להם את השוקולד הזה תכף ומיד!!! למה מה, הם ערבים?!


תגובות

דרך ארץ — 5 תגובות

  1. עכשיו כשאני נוהגת בת"א, אין לי רגע של שלווה. אני לא מבינה כמה אני לחוצה עד שאני עולה על הכביש המהיר ומשחררת נשימה כלואה. השילוב של הנהגים שתיארת בפוסט עם הרחובות הצרים והיעדר החניה יכול להטריף.

    • תל אביב זה נושא לפוסט נפרד. רק כשהתחלתי לנהוג גם בחיפה הבנתי עד כמה הנהגים התל-אביבים בהמות.

    • לפחות עכשיו את מבינה את ההתנגדות שלי להיפגש בעיר הארורה הזו?

  2. כרגיל, כתיבה מעולה ומשעשעת, על אף שהנושא רציני ואף כואב. אני אלמד אותך טריק שלמדתי מאמי שלי, עת הייתי עולת ימים: אמצי לך ארסנל קללות ודברי בלע, שאינם נראים כך. וביום שעלמה תפלוט מפיה: "אויל, יכה בו הברק" סביר שהסובבים יניחו שהיא מצטטת שירה. הקללה החביבה על אמא שלי היתה "זורנה". כאשר העזנו לשאול מה הפירוש, היתה משיבה: "חליל". הייתי בטוחה שהיא משקרת, עד שנתקלתי פעם בזורנה- חליל קווקאזי. גם צליל מנצח, גם משמעות סימבולית- פרוידיאנית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים