על הכורסה

כשבוע עבר עליי בדירתי החדשה עם שוך המעבר ופריקת הארגזים, בטרם גיליתי שרגליי דורכות לא על ריצוף בזלת חדשני כי אם על רצפות לבנות עטויות טינופת שחורה. כמה ימים נוספים התבוססתי בג'יוֹפֶת בתירוץ שממילא עדיין מבולגן פה, שאני עייפה מדי מהפריקה, שלא היום מותק כואב לי הראש, ובעיקר שאין ברשותי בכלל חומרי ניקיון, אז איך אנקה? לבסוף גררה אותי אמא לחפש יחד את חומרי הניקיון יקרי הערך בכמה רשתות לכלי בית.

כשאני אומרת "יקרי ערך" אני לא סתם מתפייטת: בחנויות הללו גילינו שדלי הפלסטיק הממוצע, למשל, מוצג על המדפים ועליו תג מחיר של מי שנועד להכיל לא מי ספונג'ה חומים עם גושי שערות ואבק אלא מינימום שמפניה. גם עמיתו הוותיק המטאטא זוכה לכבוד ויקר ונהנה ממגוון צבעים ועיצובים (וכמובן מחירים), כאילו מציעים היצרנים שנציב אותו על המזנון בסלון (בשעות שבהן אנחנו עושים הפסקה מלטאטא את כרית הישבן של מלכת אנגליה). רבאק, חשבתי לעצמי, מה יהיה? ואז הבנתי שאין טעם לבקש הלוואה מהבנק כדי לקנות יעה מטופש, ופשוט עזבתי את היכלי הפאר למיניהם לטובת החנויות הפשוטות.

כך הגעתי בעקבות המלצות לרחוב ויצמן בכפר סבא, לחנות ידועה לכלי בית. ממתקים רבים כמו הפריטים המתוארים לעיל (וגם מושבי אסלה, סלסילות לירקות ועוד אביזרים סקסיים כאלה – אלוהים, כמה שעולמי נהיה צר) חיכו לי, לפי הסיפורים, במרתף ענקי ומגניב ביותר. אך אליה וקוץ בה, או אולי ירידה וקוץ בה: איך מוצאים את המרתף הזה? כאחרונת המוגלגים חלפתי במשך חצי שעה שוב ושוב על פני הכניסה לסמטת דיאגון שלי, בלי שאצליח לראות את פתח החנות. לבסוף ריחמו עליי העוברים והשבים והנחו אותי לתוך פסאז' שבו חנות מוצרי חשמל קטנה שבתוכה מעבר צר שבקצהו שלט שמימינו מדרגות שבסופן בנק גרינגוטס, סליחה, חנות כלי הבית של יצחק כהן.

ומה צריך אדם בחייו אחרי הספונג'ה? להתרווח לו בנחת על ספה נעימה (כן, זה קישור קצת עלוב. תתמודדו). אז יצאתי לחפש אחת כזאת קטנטונת שממדיה מתאימים לדירת חדר. לחנות הספות הזולות באזור התחנה המרכזית בתל אביב הגעתי בעקבות המלצות על מחיריה האטרקטיביים, ובדרכי אליה ציירתי לי בדמיוני תמונה די כללית של הספה הרצויה: רחבה, רכה ומפנקת בצבע בורדו מלכותי, שאוכל להשתרע עליה בבגדי משי, כוס יין בידי, ראשי מוטל באלגנטיות לאחור על כריות הקטיפה, בת שחוק על שפתיי המשורבבות בהנאה נינוחה, משני צדיי גברים נטולי חולצה המשיבים רוח על פניי בכפות תמרים ומאכילים אותי ענב – – הממ, כלומר ספה דו-מושבית בצבע בורדו, בסביבות 1.4 על 0.8 מ'. מכיוון שאני מבינה בריהוט בערך כמו שאני מבינה ב – ובכן, בריהוט, נתתי לאיש הנחמד בחנות הספות הזולות להוביל אותי במרחבי ממלכתו. כעבור כשעתיים – שבהן האיש הנחמד שקל לשים קץ לחייו במי יודע כמה דרכים בעודי עורכת אינספור התייעצויות טלפוניות בהולות עם חברתי ע', מעצבת פנים במקצועה, על פרטים כמו מידת הברק של הבד באחורי כריות הצד ורוחב רגליות העץ – יצאתי מחנות הספות הזולות עם ספה כתומה. יותר נכון, עם פתקית המאשרת שהזמנתי ספה כתומה ושהיא אמורה להגיע בתוך כ-300 ימי עבודה או משהו.

רק כשעמדתי בתחנה המרכזית הישנה בגשם וחיכיתי לאוטובוס שבושש לבוא ­– בינות לדוכני הדיסקים (לאן נעלמו הקסטות?), לניחוחות השתן הישן, למוכרות המזון טובות הלב ולנהגים מסבירי הפנים שהאטו לידי מדי פעם ובחנו את גופי בעניין ­– קלטתי שרכשתי ספה כתומה. וחמור מכך, שרכשתי ספה כתומה רק כי האיש הנחמד מחנות הספות הזולות אמר שבורדו זה לסבתות. נו שוין, אני מניחה שעכשיו כבר אי אפשר להתחרט, רק להכין את דירת החדר לבואה של הספה הכתומה. התמונה של הילד הבוכה והוואזות המוזהבות עם הפרחים מפלסטיק כבר מחכות.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים