Cheers

השבוע הייתי בפאב – מקום שכף רגלי כמעט לעולם אינה דורכת בו, בעיקר כי צפוף שם כל כך שאין לי מקום להניח אותה. התירוץ הרשמי ליציאה ההיסטורית היה יום הולדתה ה-30 החגיגי של חברתי היקרה ע', שדווקא מחבבת מאוד פאבים – ויום ההולדת שלה בהחלט היה אירוע תוסס ומהנה. רק אני, פוסטמה שכמותי, התעקשתי לבחון את כולם מהצד, חשה עצמי מעין אנתרופולוגית מורמת מעם. מה לעשות – מעדיפה בילויים רגועים על פני המקומות האפלים, הרועשים והמעושנים הללו. כיצד הם מצליחים להתחבב כל כך על הילידים בתל אביב, מלמלתי מתחת לשפם האנתרופולוגית שלי בעודי רושמת הערות צפופות בפנקס, ומה בעצם הם מחפשים כאן? למה הם באים בהמוניהם?

כדי לאכול. לא מפתיע שזו האפשרות הראשונה שחלפה לי בראש, אך היא נפסלה על הסף: המקומות הללו אינם מציעים אוכל ראוי לשמו, אלא אם פלטת מטוגנים והמבורגר טובל בשמן בן יומיים הם אורחים קבועים בתזונה היומית שלכם (ובמקרה כזה – תבלו, רק אל תשכחו להרים טלפון לעורק הכלילי השמאלי שלכם, הוא מבקש לומר כמה מילות פרידה).

כדי לשתות. בפאב כולם להוטים להחדיר אלכוהול למערכת הדם כמה שיותר מהר, כדי להיכנס לעניינים. אפילו נאמר לי שהעובדה שהסתגפתי לי עם דיאט קולה במקום להרביץ איזה דרינק'לע היא-היא שאחראית לטרונויותיי, ושכל השאר נהנים כי הם מתודלקים. אני מצטערת – אני מחבבת אלכוהול, אבל האם זה נשמע הגיוני שכדי לא לסבול בפאב עליי לערפל את ההכרה שלי? באתי לבילוי או שבאתי לטיפול שורש?

כדי לשמוע מוזיקה. זו סיבה טובה, בעיקר מפני שהמוזיקה ממילא לא מאפשרת לשמוע כל דבר אחר. לנהל שיחה קשה מאוד, ואפילו בהזמנת שתייה (בצעקות) מהמלצרית אתם מסתכנים שבמקום בירה מהחבית היא תחזור אליכם עם חְ'רירה וכרובית. אם מיתרי הקול שלכם חשובים לכם, לא כדאי להתעקש לדבר; ותרו, הישענו לאחור והתענגו על מחרוזת שירי ארץ ישראל הרועמת ולהיטי המזרחית הסמליים, שלאחריהם המקום מתמסר לחלוטין לחפירות טרנס. עוד שעה ארוכה לאחר שיצאתי מהפאב צלצלו אוזניי מלחן רפטטיבי במיוחד שדבק אל קירות המוח שלי.

כדי לרקוד. במו עיניי ראיתי אנשים רוקדים שם (אלא אם התנועות שלהם נבעו מאיזו עווית של כאבי בטן). עד עכשיו לא ברור לי איך הצליחו למצוא פינה ריקה להניע בה את הרגליים, וחמור מכך, איך ייתכן שמצאו את הלחן הרפטטיבי ההוא רקיד. כנראה האלכוהול הוא שמשחרר את רגליהם, הסקתי; אז כדי לא להרגיש מיותרות, אני והדיאט קולה שלי העמדנו פנים שגם אנחנו רוקדות (השיטה היא פשוט למחוא כפיים באופן קצוב. זה נחשב לכם להשתתפות. אתם אפילו לא צריכים לקום!).

כדי לצאת קצת מהבית, להתאוורר, לראות אנשים. ללא ספק, סיבה טובה מאוד. קשה לתאר את תחושת החופש הנפלאה המתפשטת בחזה כשיוצאים סוף סוף מהבית אל העיר הגדולה, היישר לתוך פאב שגודלו בדיוק כגודל דירתכם, רק נטול חלונות, שם אתם מוצאים עוד 250 איש על ידכם (לא, באמת – ממש על ידכם. הם התיישבו עליה כי לא מצאו מקום פנוי אחר). באשר לחלק של ה"להתאוורר", תלוי עד כמה אתם בררניים בבחירת מה שאתם מכניסים לריאות – להערכתי, חמצן תופס חלק לא מאוד נכבד בהרכב האוויר בפאב; עשן הסיגריות, לעומת זאת, נוכחותו שם כה מוצקה ששוקלים להנפיק לו תעודת זהות. כן, שמענו, יש איזה חוק חדש נגד עישון במקומות ציבוריים, אבל חוששתני שהאות הזאת חולה מאוד, ובקרוב נתבשר על מותה. אה, ולעניין ה"לראות אנשים" – בחשכה הסמיכה ששוררת בפאב? נראה אתכם רואים שם אנשים, או כל דבר אחר.

כדי לחפש מישהו. אהבת אמת, בילוי ללילה – לא חשוב מה באתם למצוא, הפאב מלא באנשים ידידותיים שרוצים בדיוק אותו דבר. הפוטנציאל עצום. אני רק תוהה: איך שני מחפשים יכולים לגשש את דרכם זה אל זה בעודם מסתובבים שם רעבים, שתויים, חירשים ועיוורים למחצה, מסריחים מסיגריות ומזיעה, ואיך זה שבסוף הערב הם עדיין מוכנים להתקרב למישהו שנראה ומריח כמותם? אני עצמי, כשחזרתי הביתה לבדי באישון לילה, מותשת ואפופת עשן, הייתי מוכנה להתקרב אך ורק לשמפו שלי.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים