היפה והחנון

הכל התחיל בכנס אייקון האחרון בסוכות, כאשר נחשפה ערוותי ברבים ליד דוכן הסטיקרים. אני לא מדברת על תקרית מצערת של רוכסן פתוח, אלא על שאלת התם ששאלתי את המוכרת בדוכן – שאלה שהסגירה אותי כמי שלא קראה מעולם את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". בעוד מילותיי המבישות "מה זה 42?" מהדהדות בשקט שהשתרר סביב, הביט בי החבר שלי כלא מאמין וקבע: "את לא חנונית אמיתית".

ובכן, עם כל הכבוד, החנוניות שלי ייסרה אותי עוד מילדות, בזבזה את מיטב שנותיי, בודדה אותי חברתית ועלתה לי בבריאות – ואני לא אתן שייקחו אותה ממני כך, בהבל פה! אני, לא חנונית אמיתית? אני, שהסתגרתי בחדרי בחברת ספרים עבי כרס בשעה שילדי השכונה שיחקו קלאס, מחבואים וחיי שרה? שחלמתי להתקבל לחסמב"ה בזמן שילדי הכיתה חלמו להתנשק צרפתית? שכמעט לא ראיתי אור יום בחופש הגדול ההוא שבו החלטתי לגמור את הקווסט Miracle Warriors בסגה? שבחטיבת הביניים הייתי שותפה לחיבורה וציורה של סדרת הקומיקס המופתית "The Shablulim"? שבתיכון עשיתי מרתונים של "מלחמת הכוכבים" עם חברות בסופי שבוע כי לא הזמינו אותנו למסיבות כיתה? שהערצתי את ג'רי מ"פרקר לואיס", את ירון מ"זבנג", את ליסה סימפסון? שבבגרותי זכיתי להרשאות ניהול (!) בפורום "הארי פוטר לבוגרים"??? אני! שכוניתי שוב ושוב "חנונית" עוד בימים שבהם זה נחשב עלבון מחפיר! נו באמת. אני הרווחתי את התואר חנונית לאורך שלושה עשורים ביושר מוחלט – ובזכות עצמי: עד השנים האחרונות אפילו לא היו לי משקפיים.

הצרה היא שהזמנים השתנו, והיום לא חוכמה להיות חנון (Pun intended). כיום כל זאטוט לא רק יכול אלא גם רוצה להיות חנון, או ליתר דיוק, להיות יצור הכלאיים החדש והמוזר הזה שבימינו מכונה בחיבה "חנון", ובמקרים מסוימים אף זוכה לשדרוג הסמנטי "גיק", השאול מאנגלית. למה כולם רוצים להיות חנונים? כנראה כי בתודעת הציבור כבר התרופף הקשר בין החנונים בני זמננו לחנונים הוותיקים ההם; המילה הולכת ומתרוקנת מהתוכן הישן והלא ממש אטרקטיבי שלה. מיהם החנונים החדשים? לא יודעת, אני לא מזהה אותם בכלל. לא רק שיש הרבה מאוד מהם, הם גם יכולים להיות כל אחד ואחת: יש להם כל מיני סוגים של תחביבים, ההתנהגויות שלהם מגוונות, לא תמיד הם הילדים הכי חכמים בכיתה, לפעמים הם בו בזמן גם הילדים הכי מקובלים בכיתה (לעזאזל, כבר לא אומרים "מקובלים", נכון?), המראה החיצוני שלהם משתנה מאחד לאחר – ואלוהים אדירים, הם גאים להיות חנונים.

גם אני כבר גאה להיות חנונית. כנראה כי ההגדרות החדישות מטשטשות את הרתיעה הישנה, ומשפיעות גם על האופן שבו אנו, החנונים של פעם, רואים את עצמנו. עכשיו אין עוד סיבה להתבייש. הדור הצעיר לימד את העולם ואותנו שלהיות כמונו זה לא רק בסדר, זה אפילו ראוי לחיקוי. אני לא מתכוונת לנסות לעמוד כאן על הסיבות למהפך המעניין הזה של המאה ה-21; כללו של דבר: היום, לראשונה בחיינו, אנחנו נחשבים מגניבים! אנחנו אחלה! אנחנו רצויים, אנחנו נפלאים, אנחנו נחשקים, אנחנו… חווים משבר זהות עמוק.

כי באמת, סליחה, אבל באיזו זכות מרשים לעצמם החנונים החדשים האלה להיות מגניבים וליהנות מהחיים? מה זה צריך להיות? האם לשם כך סבלנו כל השנים האלה, כדי שחבורה של חנונים דמיקולו תוציא לנו שם רע? איזו מין דרך זו לגמול לנו, מי שסללו את הדרך, דור המייסדים ששבע מרורים, שנרדף בגלל מי שהוא. אנחנו היינו צריכים להתאמץ כדי להתכנות חנונים. למען השם, הרי אפילו לא היה לנו אינטרנט! בנינו את מעמדנו בעשר אצבעות, בלא עזרת רשתות חברתיות, מסרים מיידיים ותוכן גולשים. להיעדר מהאירועים הנכונים, להסתובב עם האנשים הלא נכונים, להפגין בפומבי בקיאות בתחומי עניין נלעגים, להזניח את המראה החיצוני – אלה ומיומנויות רבות אחרות דרשו תרגול קפדני. ולא היו כל תגמולים: פעם להיות חנון לא היה עניין זוהר ומגניב, בעיקר כי – כפי שיודע כל חנון אמיתי – להיות זוהר ומגניב עומד בסתירה גמורה לקונספט החנוני. אנחנו לא ביקשנו לנו תהילה, סמלי תרבות משלנו ורשימת חברים ארוכה באייסיקיו; כל מה שרצינו זה שתעזבו אותנו בשקט כדי שנוכל ללכת לחדר לקרוא…

אבל בסופו של דבר שינוי התדמית הזה כנראה עושה לנו טוב. בשנים האחרונות אני לומדת להשלים עם החנוניות שלי, לקבל אותה באהבה – אפילו לטפח אותה. נכנסתי לפורומים הנכונים באינטרנטים, הקפתי את עצמי באנשים דומים לי, רשימת הקריאה שלי התרחבה למחוזות שבעבר היו חנוניים מדי אפילו עבורי, התחלתי להשתתף בפעילויות של חנונים – אפילו כאלה שאנשים מתחפשים בהן ונלחמים בחרבות מספוג (אבל לא אני. גם לי יש גבולות!). אני חשה, כאמור, סוג של גאווה על שאני זוכה להימנות עם מיעוט איכותי שכזה (כן, מיעוט – אני מחשיבה רק חנונים אולד-סקול). אני מעודדת את החנונית שבי להיות יצירתית ולתת ביטוי לעצמה, גם למחשבות המוזרות ביותר. היי, אני די בטוחה שרק חנונית אמיתית (שהיא גם עורכת לשונית) הייתה מעלה בדעתה לייסד את אליפות העולם בהטלת פסיקים.

אז חנון יקר שלי, אני אולי לא חנונית הארד-קור, אבל תחשוב פעמיים לפני שאתה מפקפק בי שנית. ואולי תשאיל לי כבר את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"? :-)


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים