זכות עבות

כאילו לא די בספר העזרה העצמית שהמלצתי עליו כאן, הנה השבוע שברתי עוד שיא, ועכשיו אני יכולה להוסיף לרזומה הקריאה המפואר שלי גם אוטוביוגרפיה. ועוד באנגלית! עד כדי כך אני אשת העולם הגדול.

טוב, בערך. כלומר, לא סיפור חייו של נלסון מנדלה הוא שסחף אותי בשבועות האחרונים, אלא האוטוביוגרפיה של קמרין מנהיים, כוכבת "הפרקליטים".

כפרה עליה, מהממת

קמרין מנהיים

מעולם לא צפיתי בשום דבר שהיא שיחקה בו, אבל המליצו לי על הספר, והוא אכן היה משעשע ונחמד. ומאחר שהוא סוג של מניפסט (ספר שנקרא "אני שמנה, אז מה!" מוכרח להיות מניפסט), הוא עורר אצלי איזו מחשבה או שתיים.

אז בואו נדבר רגע על למה אתן שונאות אנשים שמנים. כן, כן, אני מסתכלת עליכן. אתן – לא הערס הלגלגני ברחוב, לא תעשיית האופנה, לא התשקורת העוינת, אפילו לא הבעל של מעיין חודדה, או כל הגברים שעל פי המיתוס אוהבים רק דוגמניות; אתן שונאות שמנים.

אני מתכוונת אלייך, גברת מידה 42, שכל יום מול המראה מטיחה בעצמה עלבונות שהיו גורמים אפילו לסיימון קאוול להסמיק. וגם אלייך הדקיקה, שבחיים לא תגידי מילה רעה לאדם שמן, אבל בכל זאת תאכלי את הסלט שלך בלי רוטב כי זה סתם קלוריות. וגם אלייך, שמתחלחלת כל פעם שאת רואה קרסוליים שמנמנים מבצבצים ממכנסי שבע-שמיניות.

שמן זה הכי רע שיש – כולנו ינקנו את המסר הזה מילדות. אין הסבר אחר לכך שאנחנו מוכנות לשלם כל מחיר ובלבד שלא נגיע למצב הזה, או שנזוז ממנו מהר-מהר אם בטעות הגענו לשם. אנחנו מוכנות לצום, לחיות מקפה וסיגריות, לבלוע טיפות הורמונים, לעבור ניתוחים, להקיא, לשתות תה משלשל. אנחנו אפילו מוכנות לאכול "מיולייט", למען השם. אפילו בגוואנטנמו כבר אסרו על זה.

תזכירו לי, מה בעצם רע בלהיות שמן?

נכון, זה מסוכן מאוד לבריאות. עם זה אי-אפשר להתווכח – שמן זה לא בריא.

כלומר, אם אתה שמן. ממש שמן.

יודעת מה זה ממש שמן? תחשבי לרגע כמה אנשים מסביבך היית מחשיבה לשמנים. כולל את עצמך, ברור שכולל. די הרבה, לא? ועכשיו תזכירי לעצמך שבישראל 15% מהאנשים מוגדרים כסובלים מהשמנת יתר. לא, זה לא מעט, אבל בחישובים הפרטיים שלך בטח הגעת להרבה יותר מזה. "השמנת יתר" היא מצב רפואי – זהו המצב שבו המשקל מתחיל להיות סיכון בריאותי גדול. אז לא, את לא שמנה. יכול להיות שיש לך "עודף משקל", על פי קריטריון מספרי כלשהו שאת מקבלת באמונה עיוורת אפילו אם קראת עליו באיזו כתבת מגזין צבעונית, ששכחו לציין בה שההגדרה הזו תלויה גם בגובה, במבנה גוף ובעוד כל מיני דברים.

אז לחץ הדם שלך תקין, בדיקות הדם נפלאות, הכול דופק כמו שעון, אבל כמה שאת סובלת! בכל פעם שאת מסתכלת במראה, ילד אפריקאי מבין מה זה פרופורציות בחיים ופורץ בבכי. אז את שוקלת שלושה קילו יותר מדי. את כנראה לא תמותי מזה. אבל אם תמשיכי לשנוא את עצמך ככה זה יהרוג אותך, או חמור מכך – רחמנא ליצלן, מכל האוכל המנחם הזה שתזדקקי לו עקב השמנתך המפלצתית, את תשמיני אפילו יותר!

זו כמובן לא אשמתך שבגלל שלושה קילו את מאבדת את טעם החיים (lame pun intended). כאמור, ינקת את המסר הזה מאמא שלך, וכמובן גם מהתקשורת, מהפוטושופ ושאר מרעין בישין מוכרים שאת לא צריכה אותי כדי שאספר לך עליהם. ומערכת הבריאות – גם היא הלחיצה אותך מאוד, כי קבעה שהשמנת היתר היא מגפה עולמית. איזה מזל מחורבן, לחיות במאה ה-21! לא יכולנו לקבל איזו מגפה טובה כמו פעם, אחת שמרזים ממנה?

כשחיפשתי נתונים על השמנת היתר בישראל מצאתי את הסרטון הזה של משרד הבריאות, שלימד אותי שהשמנים הם הדבר הגרוע ביותר שקרה למדינה, אפילו יותר מהמסתננים מסודן יימח שמם. אנחנו נטל על הכלכלה. אנחנו נטל על צה"ל. ואנחנו בעיקר מאוד מאוד לא אסתטיים – מסר שהועבר היטב באמצעות תמונות תקריב של עשרות צמיגי בטן רוטטים שטחינה נוזלת עליהם. הסרטון הזה לא מתמקד בהסברים על התחלואה, ולא מקדיש ולו דקה לבחינת אורח החיים המומלץ, המזונות היפים לבריאות או יתרונות הפעילות הגופנית; כל-כולו עסוק בזעקות מתלהמות על כך ששמנים הם מפגע סביבתי.

האם מדינת ישראל לא יכולה לעודד אנשים לחיות חיים בריאים בלי להגיד להם באותה נשימה ששמן זה מכוער? הרי הגוף הגדול הזה הוא רק ההתגלמות החיצונית של המצב הבריאותי הלקוי. מתי הוא נהפך לחזות הכול (another lame pun intended)? באמת אי-אפשר לחשוב על שום דרך להשקיע בבריאות הציבור, במניעת השמנה, בעידוד פעילות ספורטיבית – בלי כל השנאה המיותרת הזאת?

כולנו מכירים את הסיבות העגומות להתפשטות מגפת השמנת היתר: אורח החיים המערבי המנוון, הטלוויזיה והמחשב, הדאבל מק והיצע הממתקים וכן הלאה. אבל עד כמה תורמים לכך ההסברה המעליבה, הטיפול הרפואי הלקוי ששמנים זוכים לו והשנאה האכזרית כלפיהם בחברה? מישהו בדק כמה אובִּיסִים שהתחילו כבעלי עודף משקל זניח הלכו ותפחו בעיקר בגלל שכולם עשו עניין מעודף המשקל הזניח שלהם? לא רק בגלל מקדונלד'ס, לא רק בגלל הגלובליזציה והפוטושופ, אלא גם כי ירדו לחייהם בכל דרך אפשרית ודחקו אותם לפינה. הם יכלו להיות סתם שמנמנים שמנהלים חיים נורמליים ובריאים, אבל לא הסכמנו לקבל אותם ככה.

יכול להיות שזה סתם רעיון פרוע, אבל אולי אם המתבגרות לא ייכנסו להיסטריה מכל קילו שהן עולות, הן גם יצליחו להוריד אותו בקלות וגם יסבלו פחות מהשמנת יתר בחייהן הבוגרים. ומאנורקסיה, ומתיעוב עצמי, ומחוסר ביטחון, ומדיכאון קליני, ומכל התחלואה הנלווית למצבים האלה.

בכל פעם שאתן מודיעות בקול גדול כמה אתן שונאות את עצמכן על ההשמנה שלכן – מדומיינת או אמיתית – עוד בן אדם בעולם לומד לשנוא את עצמו קצת יותר. ואם אתן שונאות את עצמכן על שלושה קילו קטנטנים, זה ודאי לא בגלל "הבריאות". כמו שכותב האיש הזה כאן – הסיבה היא שגוף שמן פשוט לא מסתדר לכן בעין. לא רק האוביס שנראה כמו בובת מישלן לא מסתדר לכן בעין – אפילו הקפל הקטנטן שיש לכל אישה בבטן כשהיא מתיישבת, גם הוא לא מסתדר לכן בעין.

אולי הגיע הזמן לקבל את זה שיש בעולם אנשים בכל מיני גדלים, ושכל עוד מידת ההשמנה שלהם לא מסכנת את בריאותם – אפשר פשוט להניח להם לנפשם. לקבל אותם ככה, ממש ככה, לא כאילו הם במין מצב ביניים תמידי לקראת הרזיה אפשרית. כמו שמקבלים את זה שיש כל מיני גבהים, צבעי עור, אפּים, אורכי עפעפיים ודרגות קרזול בשיער. טוב, אולי שיער הוא לא הדוגמה הכי טובה שיכולתי לתת לנשים בכל הנוגע לקבלה עצמית (ועוד ביום שיער רע שכזה… לעזאזל). אבל חלאס, הגיע הזמן לאהוב את עצמכן קצת. וגם את האחרים סביבכן.

וכדי לא לצאת קדושה מדי – כן, בכל פעם שאני אומרת "אתן", אני לגמרי מתכוונת גם "אני". אבל אני משתדלת לעבוד על זה, בחיי :-)

~~~

נ"ב: אין כאן טעות, באמת קישרתי פעמיים לכתבה על מעיין חודדה. תקראו, תקראו. אבל לפני שאתן מתנשאות על הבחורה האומללה, תשאלו את עצמכן אם אתן באמת עד כדי כך שונות ממנה בגישה שלכן לאפשרות לחיות בגוף שמן.


תגובות

זכות עבות — 26 תגובות

  1. את הכתבה על מעיין פגשתי בקבוצת ירידה במשקל, בליווי הכותרת: "גם אני רוצה הפרעת אכילה!"…
    אני כבר כמה חודשים בדיאטה (לא בגלל 3 ק"ג מסכנים, יותר בכיוון של 40) ומצד אחד אני שלמה עם עצמי לחלוטין מבחינת הסיבות שבגללן אני עושה את זה ומבחינת משקל המטרה שלי, ומצד שני אני מתוסכלת מכך שאני מצטרפת ל"כוחות הדיאטה" במקום לקבל את עצמי כמות שאני. אני הולכת ברחוב ומוצאת את עצמי מודדת כל אשה שאני רואה – שמנה ממני או רזה ממני? ושונאת את עצמי על זה שאני עושה את זה. אוףףף

    • אדוה היקרה, מכיוון שהתהליך שלך מתועד אינטרנטית, אני מלווה אותו כבר כמה חודשים ומאוד מאוד שמחה בשבילך על ההישגים :-)
      כולנו, כולנו מודדות כל אישה שאנחנו רואות, וחלקנו גם שונאות את עצמנו על זה… אבל אני חושבת שאם אכן יצאת לדרך הזאת כשאת שלמה לחלוטין עם הסיבות, אז אין כאן שום סתירה ולא הצטרפת לשום כוחות רשע. מאחלת לך שתגיעי למקום שבו את שלמה עם עצמך, גם אם הוא לא יהיה בדיוק-בדיוק איזה יעד או סטנדרט שהוכתב לנו מבחוץ.

    • אדווה יקרה! אני רוצה לשלוח לך הזדהות ואהבה… אני מציעה לך באמת לעבוד עם הנשים האלה ברחוב. עד לאחרונה, גם אני מדדתי שמנה-רזה ומיד שנאתי את הרזה וסיפרתי לעצמי עד כמה אני יותר אינטליגנטית ממנה.
      עד שהבנתי שכולנו סובלות מאותה מחלה – ביקורת יתר, שנאה עצמית. והחלטתי לאהבו כל אישה שאני רואה ברחוב, לתת לעצמי להזדהות עם כל אחת ולחפש את היופי המיוחד של כל אחת. לי זה עוזר לאהוב גם את עצמי יותר.
      והעיקר המודעות אחותי! אני בטוחה שעם הזמן את יותר ויותר מקבלת את עצמך. אל תוותרי!

  2. אם אומר שהסכמתי עם עם כל מילה, אם אספר שאני טוענת דברים דומים, אם אספר לך כמה שהדברים שכתבת כאן נמצאים בכאב הבטן הכי עמוק שלי- תאמיני? כי, את מבינה, אני רזה… אבל בפנים ישנה עדיין הילדה השמנה ששמעה את אבא אומר לאמא "איזו שמנה חלי! אל תתני לה חציל מטוגן/ כרוב ביונז/ לחם", או את אותו אבא אומר "אם לא תרזי לא תקבלי בגד ים הקיץ". וכעת, כשאני במידות שכנראה משביעות את רצונו (והיחידה במשפחה שבמצב כזה), בכל פעם שאני מתרוצצת אחרי הילדים השובבים, בכל פעם שעובר עליי עוד שבוע בלי שינה או ארוחה נורמלית, הוא מסכם: "את כבר לא תהי שמנה" ממש הצלחה!
    אז אני אוהבת אתכן, שמנות, ואתכם השמנמנים. אני לא אוהבת אתכם מתוסכלים, אני לא אוהבת אתכם מורעבים. פשוט אוהבת אתכם בני אדם. אם אפשר, קצת יותר שלמים.

    • חלי, איזו תגובה נפלאה.
      וכן, אני מאמינה לכל מילה – רזה או לא רזה, אפשר לראות שגם אצלך בראש הצליחו למרבה הצער להשתיל את האימה הזאת מפני ההשמנה. אני מקווה שאת לא נותנת לזה לנהל אותך, ושאת משביעה תמיד את רצון עצמך, ולא את רצונו של אף אחד אחר, אפילו אבא…

  3. מסכימה עם כל מילה !!!

    החברה מאפשרת טווח מאד צר של סוגי אנשים, עפי מראה חיצוני ופנימי,
    שהיא מחשיבה כמקובלים עליה.
    וכולנו מנסים להידחס לשם ,
    תרתי משמע :-),
    כדי להרגיש שאישרו אותנו.

  4. חוה יקרה,
    זה מ-ק-ס-י-ם!!!
    גם כשרון כתיבה, עם הומור וניסוח מדליק,
    וגם התוכן שהוא פשוט תענוג לעיניים ולבתוכו,
    מעורר השראה!!
    תודה,
    אופירה

  5. חוה אלופה שכמוך,
    תודה!!!
    זה פשוט מקסים ומעורר השראה.
    גרמת לי שוב לחשוב על כל הנושא ושוב – מזוית אחרת לגמרי.
    (לאחרונה זה קורה הרבה … :) )
    אז שוב המון המון תודה
    ליאת

  6. כאחת ששונאת את עצמה באופן די קבוע על חמישה קילו מיותרים (מיותרים פחות או יותר רק בעיני) ואז שונאת את עצמי על זה שאני שונאת את עצמי על חמישה קילו מיותרים, אני מזדהה לגמרי.
    עבור אישה שמודעת למלכודות שמוצבות בפנינו בכל מקום, קשה מאוד להתנהל ככה. אני מנסה לומר לעצמי שהחמישה קילו האלו גורמים לי להרגיש כבדה יותר (זה נכון) אבל עדיין מתעצבנת על הכניעה שלי לתכתיבים. ועדיין שונאת את עצמי על החמישה קילו וחוזר חלילה.
    אגב, את החברות השמנמנות שלי אני דווקא אוהבת כמו שהן :)

    • מאישה חכמה (יום אחד אכתוב עליה כאן) למדתי שהחמישה קילו (או במקרה שלי, כמה עשרות) לא ילכו לשום מקום כל עוד לא תסכימי להכיר בהם ולהישאר איתם… או לפחות תפסיקי לשנוא את עצמך עליהם.
      אמרתי "למדתי"? סליחה, התכוונתי לומר, מנסה ללמוד. כל יום.

  7. נו יופי, בסדר, אנחנו אנשים תרבותיים ומקבלים את כולם כמו שהם. ומה הלאה? הרי קבלה זה לא הדבר היחיד שאחינו השמנים רוצים. הם גם משוכנעים שמגיע להם שאנשים יימשכו אליהם, וכשזה לא קורה הם מתבכיינים כמו חבורת תינוקות מגודלים ש"מגיע להם". ועם כל הכבוד, משיכה זה עניין סובייקטיבי, וזה לא עושה את זה לרוב הציבור. ושם זה מתחיל להיות מעצבן, כשהשמנמנים מתבלבלים בלי קבלה ומשיכה. האחד מובן מעליו, השני פשוט לא יקרה.

    • לא הצלחתי להבין אם הנימה כאן צינית או שזו דעתך האמיתית, "אריק". על כל פנים, אתה מוזמן להמשיך להימשך רק למי שמושך אותך, ו"רוב הציבור" ימשיך להימשך גם הוא רק למי שמושך אותו.

  8. חוה, אני חושבת שכתבת כאן מניפסט חשוב וחדשני. דברים שמן הראוי שיאמרו סופסוף בקול רם וללא בושה – סוג של מגילת עצמאות. אני חותמת עליה בלב שלם עכשיו. בטוחה שהרבה אחרים יצטרפו אלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים