המונית

בתחילת אפריל חגגתי חצי שנה של מגורים בחיפה היפה, וחצי שנה של נסיעה יומיומית ממושכת בתחבורה הציבורית במדינתנו. בתקופה זו ביליתי יותר זמן מאי פעם במחיצתו של העם. כהרגלי, ישבתי בקרב הילידים כאנתרופולוגית, טיפחתי בקרבי את התחושה המובהקת שאני טובה מהם, התבוננתי בהם, האזנתי להם ורשמתי לפניי ללא הרף הערות על התנהגותם הבלתי נסבלת. הנה כמה מן הרשמים שלי.

א. בכל מקום שבו מזהה העם פוטנציאל עמידה בתור, שם יתגודד בהמוניו ויחל להתקוטט על הזכות להיות ראשון. הדבר נכון שבעתיים בכל הנוגע לתחבורה הציבורית, שם ההמונים אינם מחמיצים הזדמנות להידחף בכל שלב בדרך: בבידוק הביטחוני, בפתח המדרגות הנעות, מול קורא הכרטיסים ברכבת, בקופת המזנון, ליד פחי האשפה, בכניסה לשירותים, וכמובן בעלייה לרכבת או לאוטובוס (ובירידה מהם, משום מה). העלייה לרכבת, במיוחד, היא מאבק אדירים על המקומות הראשונים בתור, שכן התמהמהות שם עלולה לעלות לך בהחמצת מקומות הישיבה הטובים (או מקומות ישיבה בכלל). כאן אין משמעות לערכים חברתיים: זקנים, נכים וטף, כולם נרמסים בגסות בידי נחשולי הקלגסים והערסים הממהרים לתפוס כיסא.

ב. בכלל, העם גס רוח מאוד ביחסו אל הזולת. אחרי שהוא מסיים להידחף ולרמוס, הוא מתיישב בפישוק רחב ומצליח באותו זמן גם לתפוס רביעיית כיסאות שלמה, גם לחסום את המעבר עם התיקים שלו, גם לצעוק על הילד וגם להפליץ. כל ניסיון לפנות אל העם במילים מנומסות כדי לבקש התחשבות נתקל בסירוב עילג. (הוא עילג מפני שהעם רגיל להגיב ב"חחחחח לך חפש יאסמולני", ולא כל כך יודע מה לעשות כשהוא נאלץ להתנסח בלי מקלדת).

ג. העם אינו נפרד אף לא לרגע מהמכשיר הסלולרי שלו, למגינת לבו של כל מי שיושב קרוב. זה תמיד מתחיל בבהלה. יושב לו הנוסע התמים בכיסאו, מהורהר ונוטה להתנמנם, ולפתע מחרידים את עולמו צלילים צורמים בעוצמה מעירת מתים. שניות אחדות עוברות עליו בציפייה לנפילת פגזים, עד שהוא מבין ששוב אין זו אלא בחירת רינגטון עגומה של מישהו אחר. בהזדמנות זו, יש משהו שמזמן אני רוצה להגיד לחיילי צה"ל הנוסעים ברכבת: טראנס האקורדיון הוא הרינגטון הכי לא מקורי בעולם. תחליפו כבר!

ד. כשנגמרים הצלילים הצורמים והיצור עונה סוף סוף, מתחילה כמובן שיחה קולנית מאוד: צ'קים שחזרו, צרות בעבודה, בילויי אמש ועוד ועוד מפוטפטים בקולי קולות. אני לרוב מצליחה להימלט מזה בעזרת נגן ה-MP3 שלי, יתברך שמו; אבל פה ושם כשבכל זאת יוצא לי להאזין לשיחה שכזאת, ואם במקרה המשוחח הוא בחור צעיר ובצד השני של הקו בחור צעיר אחר, אני מעסיקה את עצמי בתחביב חדש: לספור כמה פעמים נאמרת המילה "אחי". נסו ותיהנו.
לבסוף השיחה הצרחנית מסתיימת. האם נגמר הסיוט? מה פתאום. הצעקן שסיים לדבר מתחיל להשתעמם ומתחיל לנגן מוזיקה מהסלולרי שלו. בלי אוזניות. בעוצמה מעירת מתים. זו תמיד אותה מוזיקה. מזרחי כזה. נו, הזמר ההוא, המחומצן.

ה. לעם יש הרגלים איומים. חלקם משעשעים ובלתי מזיקים, כמו עוויתות מצחיקות בפנים, או חוש אופנה פגום; אחרים הם בבחינת סכנה לציבור. למשל, מקלחת דו-חודשית, שלרוב הולכת עם ויתור על דיאודורנט, או כסיסת ציפורניים, המחייבת את היושבים סביב להישמר מפני הנשורת שעפה לצדדים. נפוצים מאוד גם חיטוט באף, התעטשות וולקנית, יריקה, פיצוח גרעינים משפריץ, גירבוץ ואכילה בפה פתוח.

ו. האנשים המועסקים ברכבת – מנהלי תחנות, פקחים, עובדי רציף, מוכרות כרטיסים – כה מקצוענים, עד שהנוסע מוכרח להסיק כי הם מגויסים לתפקידיהם בהליך קפדני של סינון מועמדים. המיונים המדוקדקים תכליתם לוודא כי המועמדים לתפקידים רגישים אלו מפגינים אינטליגנציה, חריצות, מסירות ונכונות לשרת את נוסעי הרכבת בסבלנות, באדיבות וברגישות.

אך ההקפדה על איכות העובדים אינה אלא נדבך אחד בתפקודו המופתי של המפעל המכונה "רכבת"; הדיוק המפעים בזמנים, מהירות הנסיעה, נוחותם וניקיונם של הקרונות המרווחים, הכריזה המדויקת, מיקומן המוצלח של התחנות בכל עיר, המחויבות המוחלטת לקהל הנוסעים – אין ספק, הרכבת היא מוסד שכל כולו אומר "מצוינות".

ביפן.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים